רבים בישראל, כולל ראש הממשלה ושריו, רואים את הארגונים השונים של האיסלאם הפוליטיים כמקשה אחת, ואינם מבחינים בין האחים המוסלמים\חמאס, חיזבאללה, סלפים, ג'האדיסטים, ארגוני אל-קאעידה כגון דאעש, חזית התמיכה ובוקו חראם (למשל, נתניהו: "חמאס הוא דאעש ודאעש הוא חמאס", הארץ 21.8.14). כל הארגונים הללו נתפסים כמוסלמים-פנאטים, אנטי-ישראלים, אנטישמים, אנטי-מערביים ואנטי-דמוקרטים, ולא היא!
בדומה לכך, במשך שנים רבות ייחסו בקרבנו אפיונים שליליים דומים לכל המוסלמים בארצותיהם וגם באירופה, ללא אבחנה בין קבוצות מתונות וקיצוניות. אולם לנוכח מבצע צוק איתן "התברר" לנו כי יש מדינות ערביות-מוסלמיות מתונות, כגון מצרים, סעודיה וירדן, שאיתן ניתן לעצב "ברית אסטרטגית" נגד חמאס וארגון הגג שלו - האחים המוסלמים.
ולפני שנדון בפירוט מה בארגוני האיסלאם הפוליטי - במשותף ובנבדל ביניהם - נציין בקווים כלליים את המגמות הפוליטיות במדינות האיסלאם ויחסן לישראל.
בעולם חיים כמיליארד וחצי מוסלמים ב-57 מדינות, המאוגדות ב"ארגון הוועידה האיסלאמית"; מתוכן 22 מדינות הן ערביות, המאכלסות כ-400 מיליון תושבים (רובם מוסלמיים). כ-15% מבין המוסלמים בעולם הם שיעים (פלג איסלאמי חשוב שפרש במאה ה-7, בראשית האיסלאם). הם מתגוררים בעיקר באירן (70% מכלל האוכלוסייה), בעירק (60%), בלבנון (40%), בחריין (70%), כווית (30%), אזרביג'אן (80%), וכן במספרים קטנים יותר באפגניסטן, הודו, פקיסטן, סעודיה, סוריה ותימן.
רוב מדינות האיסלאם הן בעלות משטרים אוטוריטאריים, אולם כתריסר מדינות אימצו בעשורים האחרונים את המודל הדמוקרטי, עם אפיונים מקומיים ופגמים שונים - בהשוואה לדמוקרטיות המערביות. למשל, משטרים דמוקרטיים הוקמו באינדונזיה (המדינה המוסלמית הגדולה בעולם עם 220 מיליון תושבים), בנגלדש, מלזיה, פקיסטן, סנגל, לבנון, אלבניה, קוסובו ובוסניה (חלקן בעלות צביון חילוני). לאחרונה הצטרפו גם כורדיסתאן העירקית ותוניסיה למועדון עם צביון דמוקרטי זה. בנוסף על כך, מיליוני מוסלמים חיים ומשולבים במשטרים דמוקרטיים כגון בהודו, בארצות מערב אירופה ובישראל.
רוב המשטרים במדינות האיסלאם אינם אנטי-מערביים או אנטי-ישראלים / אנטישמיים, פרט לאירן, סודן ולאחרונה גם ממשלת טורקיה (בגלל הבעיה הפלשתינית). רוב המשטרים המוסלמיים הם פרגמאטיים או מתונים ביחסם למערב ולישראל. דוגמה בולטת לכך היא יוזמת השלום הסעודית-ערבית מ-2002, אשר אושרה על-ידי כל מדינות ערב והאיסלאם (כולל אירן בהנהגת הנשיא הפרגמאטי מוחמד חתאמי). יוזמה זו אושרה מחדש פעמים אחדות, ואפילו בשינויים לטובת ישראל; ולאחרונה גם במאמר ב-הארץ (7.7.2014) על-ידי הנסיך טורקי בן פייצל אל-סעוד, ממשפחת המלוכה, שהיה בעבר ראש המודיעין של סעודיה ושגריר בבריטניה ובארה"ב.