מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים. כילד, הייתי סורק את ספריית בית-הספר בחיפוש אחר ספרי ילדים ואנציקלופדיות. כך למשל קראתי (כמו כל בני דורי נטולי המרשתת) את אנציקלופדיית "מכלל", את ארבעת הכרכים של "לכל שאלה תשובה", את "גולים מפורסמים" (לא, לא גולים בכדורגל, אלא מי שגלה ממולדתו) ועוד מבחר גדול של ספרים מכל הבא ליד.
כתוצאה מכך, מוחי היה גדוש באינספור פריטים, אנקדוטות היסטוריות, סיפורים ואגדות לרוב.
בין יתר הפריטים קראתי פעם על ה"נקודה העיוורת". מסתבר שיש במקום מסוים בראייה נקודה שממנה אי-אפשר לראות דבר. כלומר, משהו או מישהו שיתייצב מול אותה ה"נקודה העיוורת" - העין תדלג עליו. ואז, יתייצב אותו "משהו" או "מישהו" מול העין, והנה - הפתעה, הוא מופיע. ממש קסם.
ובכן, לאחרונה איני יכול להשתחרר מהרעיון של אותה הנקודה העיוורת, ובמקרה של מדינת ישראל בהרחבה יתרה, לא רק לראייה אלא גם במבחר נושאים.
אחרת, איך אפשר להסביר את התופעות הבאות?
למשל, חודשים ארוכים גועשת המרשתת בעקבות פרעות, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, ירי זיקוקים, הכאות יהודים, וכולי בירושלים, בירת המדינה - והתקשורת לא רואה.
ופתאום היא מגלה את זה - הפתעה!
למשל, במשך שנים פעיל זכויות האדם יהודה גליק מנסה לעלות להר-הבית, מאוים בידי המשטרה (שאף "תפרה לו תיקים" פעם אחר פעם) ובידי הערבים גם יחד, ואיש לא יודע, איש לא שמע. ופתאום, מישהו יורה בו.
והנה, התקשורת מגלה אותו ואת השקרים של המשטרה - הפתעה!
למשל, מאז בחירתו של ברק חוסיין אובמה לנשיא ארצות-הברית, כותב שורות אלו ורבים רבים אחרים אומרים, כותבים, מפרסמים, מזהירים ואף זועקים שהוא וחבר מרעיו כבר מזמן לא ידידי ישראל.
והנה - הפתעה! אפילו טום פרידמן הפרשן הנודע, שונא ישראל, האורים והתומים של ממשל אובמה (ושל חלקים בתקשורת הישראלית) מבין שאולי הממשל טעה. מה שכמובן לא מנע ממנו להצהיר מיד שהסטודנטים היהודיים מרגישים מנותקים מארץ ישראל, תוך התעלמות מאחריותם הישירה של מאות ואלפי טוריו, וטורי דומיו, לתחושתם של אותם הסטודנטים.
פעם אחר פעם ההפתעה מגיחה מאי-שם.
ובכן, אני חייב להתוודות: עד לפני כמה שנים הייתי בעצמי מופתע מהיכולת של התקשורת והפוליטיקאים להתעלם בשיטתיות מהמציאות ולדבר, לכתוב ולשדר כאילו אין דבר כזה שנקרא מציאות או עובדות, או בכלל משהו שאינו מתאים לפרדיגמה שאימצו לעצמם הנ"ל.
אבל עם השנים התרגלתי והבנתי.
אלא מה? לאחרונה, מצאתי את עצמי מופתע שוב מכמה דברים:
למשל, שאמירתנו את האמת על ממשל אובמה ועל שליחיו, ובכללם שר החוץ ההזוי שנתפס משקר לנו על ימין ועל שמאל, שחותר יחד עם הממשל הנוכחי להחלפת השלטון כאן בארץ, לקבלתה של אירן כמדינת סף גרעינית - היא העלבה. ולא סתם, אלא העלבה רצינית ביותר. ואוי לנו אם נעליב את ידידתנו הגדולה ביותר, גם אם אותו ממשל נחוש בדעתו ובמעשיו להוביל אותנו לאבדון.
להם אגב, מותר.
כך למשל, עליית יהודים להר-הבית ורצונם להתפלל במקום הקדוש להם נתפסת כהעלבה של רגשות המוסלמים הידידותיים. ("לא בעיתוי הזה", מהגגים מיטב הפרשנים, כאילו שמבחינתם יהיה אי-פעם עיתוי מתאים). והתגובה הרציונלית ושואפת השלום להעלבה היא זריקת אבנים, יריית חזיזים, שריפת רכבות, דריסת יהודים, הצתות ויריות. שלא לדבר על זה שרצונו של עם ישראל לחיות כך סתם בארץ ישראל הוא עלבון רציני מאוד למוסלמים, ומדינת ישראל, ה"ריבון", מתקפלת פעם אחר פעם בפני הפורעים.
דרך אגב, אפילו התרגלתי לכך שלעולם לא ידברו בתקשורת על ה"ערבים" בצורה שיכולה להעיד על כך שהם לא באמת חבורת אזרחים תרבותיים שואפי שלום הנרמסת בידי קלגסי הכובשים - אנחנו. כך תמיד רוצחים ומחבלים יכונו "אזרחים ישראלים" (כן, בטח, יהודים מתגייסים לדאעש בהמוניהם) וכמעט תמיד יהיה מי שידרוש "להרגיע את הרוחות - משני הצדדים", כך נערים ערביים פורעים יכונו בשם הניטרלי "נערים", כך יטילו מיד ספק אמצעי התקשורת בכל מקרה של רצח של הערבי את היהודי וינסו לקרוא לזה "רצח על-רקע פלילי", וכך הלאה. וכמובן, התרגלתי להפתעה ולתדהמה של אותה התקשורת, כשמתברר שאותו הרצח הוא אכן על-רקע היות הערבי שונא את היהודי. (גזענות, הצילו!)
ועכשיו, הופתעתי לגלות שמחמוד עבאס, ראש הרשות הפלשתינית שתומך ומלבה את האש באנטישמיות בוטה ובלתי מוסתרת, ממשיך להיות "הפרטנר הידידותי ביותר", תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות.
בנוסף, מעט מצחיק, אך מפתיע בכל זאת.
כבוד הנשיא הטרי, שנדמה שרוצה להפוך מהר ככל האפשר ל
שמעון פרס הנשיא היוצא, החליט להזדעזע פומבית מכמה וכמה נאצות שאסף ברחבי המרשתת. ואני תוהה, אם כבוד הנשיא אינו מכיר את האיש ראובן ריבלין שבמשך שנים ארוכות היה בא למשחקי הכדוררגל של קבוצתו בית"ר ירושלים. האם ניתן להניח שריבלין א' מעולם לא שמע את שפת האוהדים? (נקודה עיוורת, או חרשת, כבר הזכרתי) וריבלין ב' לפתע פקח את עיניו ואוזניו וגילה שאנשים נוטים גם לקלל וכולי?
הופתעתי מאוד.
ודבר אחרון: נוכח פסטיבל ההסתה הקבוע של השמאל נגד הימין הידוע בשמו "רצח רבין", הרי אני מצהיר בזאת כי לא אשכח ולא אסלח לאנשי השמאל על כך שהם מונעים ממני, כבר 19 שנים, להתאבל על ראש הממשלה רבין, שלמרות שחלקתי על דרכו בכל ליבי, הוא היה גם ראש הממשלה שלי.
והצהרה אחת אחרונה בנושא: אני מבין את המשפחה, אני מבין גם את רצונם של אחרוני ידידיו ושותפיו לדרך של
יצחק רבין ז"ל להפוך אותו לגדול מהמציאות - אבל די. הגיע הזמן להחזיר את דמותו של רבין למה שהיה באמת: מנהיג, ראש ממשלה, מי שחתם על הסכם שלום עם ירדן, רמטכ"ל ואיש פוליטי. מעתה, לא ארשה יותר בקרבתי לדקלם בשמו של יצחק רבין ז"ל את סדרת הסיסמאות העלובה, את סדרת השקרים והמניפולציות שנעשות שנה אחר שנה במחזוריות קבועה, תוך ליבוי שנאה מתועבת, בגזענות שאין דומה לה ובהעמקת הקיטוב, על דמותו של ראש הממשלה הנוכחי. ראש הממשלה שלי. לא עוד.