פעם המקור לסיפורים מעניינים על אירועים ואנשים היו הסָפָרים והנהגים. כיום הספרים בבוטיקים לא מספרים עוד סיפורים .זאת גם לא מספרה אלא סלון לעיצוב השיער או להפיכתו לקוצים, דרדרים, ועוד אלמנטים מן הצומח . נותרו נהגי המוניות. עדיין ישנם נהגים רבים שניתן לשמוע מהם דעות על הנעשה עכשיו או סיפורים מן העבר. יש פחות מעניינים ויש יותר. עם הסוג השני נמנה מאיר מזרחי, נהג מונית . אתו נסעתי באחד הערבים לביתי. לאחר שהוא סיפר לי את הסיפור על סבו תושב מנשיה במלחמת העולם הראשונה ועל אביו, מקור הסיפור - אמרתי לעצמי ולו- "וואלה מאיר- קח אותי לאבא". משה הוא בן 93 והוא מרבה לשכב במיטה. מי שנמצא אתו הוא מאיר, שלאחר הפרידה מאשתו ולאחר ששני ילדיו גדלו, גר אם אביו ומטפל בו. הוא בעלים של מונית שמצויה בתחנת מלון דן, באותה תחנה שגם אביו שרת כנהג מונית. הוא בחר להיות דרך קבע במשמרת לילה כדי שיוכל לטפל באביו. שכנה צעירה ויפה מבשלת להם ומנקה מדי פעם ומאיר מתגמל אותה על כך וגם דואג להסעת שני ילדיה לבית הספר ולכול מקום שדרוש. מאיר הוא אדם נדיב. המיטה של משה סמוכה לשולחן, ככה שהוא יוכל להתיישב ולאכול ולעשות דברים אחרים בישיבה. מן המיטה הוא יכול להביט על אוסף גדול של מזכרות שצפופות מעל לארון. כול מזכרת כזאת יש לה סיפור משלה, מן המאות ה-19 וה-20 .כול נגיעה חפוזה בהם עלולה למוטט את השורה. והאבק שהצטבר והקשיח מחבר ביניהם. שיחה עם משה הייתה בישיבה. השתתף בה גם מאיר הבן ונוכחותו הייתה מועילה מאוד. אנשים בגילו של משה אף שזיכרונם מצוין, קטעי ה"פזל" לא תמיד מתחברים, ומאיר שם אותם במקומם. אבל זיכרונו של משה לגבי פרטים וניואנסים שונים הם מעולים .מאיר מסביר לאביו שאני עיתונאי ידוע ואני מראיין אנשים חשובים, כמו אמנים, מוסיקאים ופרופסורים. ואני מסביר למשה שבאתי לשמוע היסטוריה. משה מתיישב ופותח מייד. בין השאר הוא מספר את מה שהוא שמע מאביו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועל כך כבר סיפרתי. "בגיל חמש אבא שלי נפטר- מספר משה .נשארנו אני ואימא. כדי לפרנס אותנו אימא עבדה במשק בית של אחרים. אותי שלחו לבית ספר אליאנס, איפה שהיום בית "סוזאן דלאל" בנווה צדק, כי שם נתנו לנו ארוחה בחינם. קיבלנו גם איזו עזרה סוציאלית, ואני לא יודע מאיפה. אחר כך כשהייתי בן שמונה אני התחלתי לעבוד. הייתי עוזר של משה העגלון שחילק קרח בבתים. היה לנו פעמון וצלצלנו והנשים באו. זאת רצתה חצי בלוק, זאת רצתה שליש, אבל השליש הגדול, עם השפיץ העבה יותר. הייתי צריך לעלות למעלה לדירות ולהחזיק את הקרח בידיים. " הוא משפשף את ידיו כאילו כדי לחמם אותם שוב.

עבודה מתקדמת יותר הוא עשה כמה שנים מאוחר יותר. היו לו אופני- תלת גלגלים והוא נהפך לשליח. בראשית שנות השלושים המושבה הגרמנית של תל אביב-שרונה, שקדמה לתל אביב, שגשגה. היו בה חנויות רבות של מוצרים שונים כולל של ירקות ופירות, דגים ובשר עוף ובקר.מאיר שימש כשליח של חנויות האוכל. והוא זוכר את הגברת גולדמן, הגרמנייה שבחרה את האבטיח שיהיה suss mit schwarze kernen - אומר מאיר במבטא גרמני רהוט והתרגום הוא: "מתוק עם גרעינים שחורים". למשפחת גולדמן הייתה חנות עם דברי בדולח. אליה הביא משלוחים. "פעם אחת ואני מסדר את המשלוח בתוך קרטון, שם את הענבים למעלה שלא יהיה קוועטש. ואני עולה לביתה של גברת גולדמן ובדרך אני לוקח עינב פה עינב שם. כשבאתי לביתה היא פתחה את הדלת ואמרה "קומן זי אין" - הכנס. שמתי את הקרטון והיא לקחה את שקית הענבים ושמה אותה על משקל קטן שהיה לה . ואז היא אומרת was is das -מה זה? היו חסרים לה כמה ענבים בחצי קילו שהיא קנתה. ככה היו הייקים, הטמפלרים". משה מספר גם מה היה קיצם במלחמת העולם השנייה. בשעתו הקדשתי רשומה לטמפלרים ולחילופי שבויים ובין המועמדים להחלפה יהודים שנשלחו ממחנה הריכוז בברגן בלזן לוויטל בצרפת. מדי פעם בפעם משה גולש לאי אלה תקופות אחרות ומאיר מחזיר אותו לזמן הנכון, על-ידי תזכורת וסימנים בצדה ומאיר חוזר ברוורס כמו נהג טוב. מאיר היה גם נהג. אבל לפני כן הוא היה הבעלים של דיליז'אנס. הוא נסע בין שוק הכרמל ליפו והנסיעה עלתה חמישה מיל. בלירה הארץ ישראלית היו אלף מילים, מאה גרושים, ועשרים שילינגים. שילינג היה מטבע ראוי להתכבד בו. "בשוק הכרמל, איפה שלקחנו את הקונים חזרה הביתה בדיליז'אנס, עמד שוטר. הוא היה גם הסדרן וגם מכוון את התנועה. אנשים באו מיפו לשוק ואנחנו החזרנו אותם עם סלי הקניות. השוטר היה ערבי. ואני דחפתי לו שילינג" - מספר משה. ומאיר משלים: "שתבין צביקה שמותר היה לכול עגלון לקחת מספר מסוים של נוסעים, והשוטר ספר אם היו יותר הוא הוריד אותם. ואבא נתן לו שילינג וזה כבר לא בדק את מספר הנוסעים. ואתה יודע מה אז היה שילינג- צביקה- זה היה כסף גדול". ועכשיו משה נוטל את המושכות: "לכול אחד הייתה בלטה והוא זרק את השילינג על הבלטה ולפי זה ידענו אם הוא מקורי או מזויף. זייפו אז כסף". "ספר לו, אבא, לצביקה, איך הפכת מעגלון לנהג מונית, ספר לו" - מאיץ הבן באביו.

"דיזנגוף היה רגיל לרכוב על הסוס שלו כול יום ברחובות תל אביב כדי לראות שהכול בסדר. הייתה לו מכונית ווקסהול, אבל הוא העדיף את הסוס". "אבא קרא לדיזנגוף סטלין" - נכנס משה לסיפור. וכשאני תוהה מדוע. לסטלין היה שפן ודיזנגוף היה מגולח, וסטלין היה קומוניסט שחיסל אנשים. ומאיר מסביר את הכינוי בכך שדיזנגוף עשה סדר בתל אביב. הוא היה מנהיג . ומשה חוזר לסיפור. "דיזנגוף לא אהב את העגלות עם הסוסים שהטילו גללים ברחובות. הוא רצה שזאת תהיה עיר יפה גם לתושבים שלה וגם לאלה שבאים לבקר בה. כמו כמו, ניו-יורק. הוא רצה שהעיר תהיה נקייה. והוא הבטיח כי נהגי הדיליז'נסים יוכלו לקבל רישיונות נהיגה אם יוותרו על העגלות. ואז הוא ביקש שיזמינו 50 מוניות של חברת "שברולט" ואני הייתי בין הראשונים שקבלתי אישור לרכישת מונית". "אבל אבא", מתערב שוב מאיר, "ראשית ספר לו איך בכלל קבלת רישיון. זה סיפור מעניין, צביקה, ספר לו אבא, ספר איך זה היה". אז מאיר "חוזר" אתי למשרד הרישוי שהיה אז בשדרות שאול המלך. בפתח המשרד עמד אנגלי לבוש מדים ובידו מעין שרביט ובקצהו גולה מוכספת. "הוא אהב לשחק עם המקל הזה. עליו היה כתוב tester (בוחן) כול בוקר כשהוא ראה שיש יותר מחמישה עשר אנשים בתור, הוא שילח אותם. אני קמתי בשתיים בבוקר כדי להספיק להגיע לתור. הטסט היה במשאית. ואם עברת את המבחן במשאית יכולת לנהוג בכול דבר, במכונית רגילה או במונית. כשנסענו מעל לגשר, הבוחן שלי האנגלי, שם את היד שלו מאחורי הכתפיים שלי וכשהחלון פתוח הוא העיף את הקסקט שלי. לבשתי אז קסקט. רק אחרי שעברנו את הגשר, ביקשתי לעצור את הרכב בצד. והלכתי לאחור ולקחתי את הקסקט. הוא לא אמר מילה ורק הנהן בראש. יעני אני בסדר. כשהגענו לאיפה שהיה בית החרושת עלית בכוון לרמת גן, הייתה עלייה. ואז הבוחן אומר לי "סטופ". עצרתי. הוא יצא מן הרכב ושם קופסת גפרורים מאחורי המשאית. אני לא ידעתי מה הוא עשה. הוא חזר לרכב ואמר לי לנסוע. כעבור דקה הוא אמר לי לעצור ולנסוע ברוורס. ואז פתאום הוא צועק: "סטופ". בלמתי מייד. הבוחן יצא החוצה והביא אתו את קופסת הגפרורים, ואמר לי good, very good, a good driver. זהו וקבלתי רישיון. אבל לא היה לי כסף לקנות מונית."

מאיר: "אבא עבד בתחנה ברוטשילד אצל פולני אחד, ברגר, וברגר זה נתן לו בהלוואה כסף כדי שיקנה רישיון. אחר כך כשהייה לו מונית אבא החזיר את הכסף. עם המונית הזאת, "דֶסוטו" אבא שרת בחיל-האוויר. ספר לו - אבא". משה: " הייתי מביא את הטייס עד לבונקר שבו היה המטוס. פעם חיכיתי, חיכיתי, ונרדמתי. העירו אותי, מה איתך. מה זה מה אתי - שאלתי. אתה לא רואה למעלה. כולם הסתכלו למעלה כשמטוס לא יכול לפתוח גלגלים. מהומה גדולה. עד שהטייס קשר עצמו בבטן למטוס, עשה עוד סיבוב והגלגלים נפתחו והוא נחת וכולם צעקו ומחאו כפיים". "ואתה משה טסת פעם עם הטייסים?" - אני שואל. מאיר: "אבא לא טס בכלל. הוא אומר שאם המטוס יתקלקל אי-אפשר לשים שם משולש צהוב". משה: "אם הכנפיים נופלות, אז מה אני אעשה. לא יכול לתקן כמו במונית שלי". מאיר: "מה היה המספר של המונית - אבא?" משה: "770 - שבע מאות ושבעים. אז נסעתי עם קצין בחיל-האוויר לאל עריש במלחמת סיני. היו ימים, היו ימים". היו ימים שבהם שמש האב כנהג מונית בתחנת מלון "קטה דן" כפי שקראו אז למלון דן ברחוב הירקון בתל אביב. אחד האורחים במלון היה מאיר לנסקי. לנסקי, מראשי ארגוני הפשע בארה"ב, לצד גדול הגנגסטרים היהודי באגסי סיגל, הגיע לישראל ב-1970 (זאת הפעם השנייה) כדי לזכות במעמד של אזרח ישראלי מכוח חוק השבות. המדינה סירבה לאשר לו זאת, בין השאר בגין בקשת ארה"ב להסגיר אותו לידיה. התהליך המשפטי נמשך יותר משנה. עד שלבסוף הוא גורש. בחלק מאותו זמן הוא התגורר במלון דן. הנהג הקבוע שלו היה משה מזרחי. מאיר סיפר לי, בנסיעה חזרה לביתי שאביו לא רק למד גרמנית מהטמפלרים אלא הוא יודע טוב את שפת היידיש. ובשל כך לנסקי בחר בו להסיע אותו למקומות שונים. הוא סיפר לו, את מה שהיה ידוע: " בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, בגסי ואני תרמנו והתרמנו הרבה כסף למען ישראל. עכשיו ישראל לא מאפשרת לי לסיים בה את חיי. איך אתה מסביר זאת משה. אבא לא הסביר. "ווס קען איך טון - מה אני כול היה לעשות? שאל אותו אבא. "גורנישט - כלום" - ענה לו לנסקי - מסכם מאיר פרק זה.

משה מזרחי קנה לפני הרבה שנים איזו חלקה קטנה בשכונת התקווה והקים עליה את ביתו, שלהערכתי הוא 50-60- מ"ר, חד קומתי, שקומתו שחוחה ולחוצה בין שאר המבנים הדומים לו ברחוב השמחה ב-התקווה. זה רחוב שיועד לחמורים ולדיליז'נסים והוא כיום דו סטרי. למזלו של הנוסע רוב בעלי הרכב שייכים לשכונה ומי שרואה מרחוק רכב מתקרב ממול, מוצא גומחה, נכנס בה, ונותן לנהג שממול לעבור, תוך קריאות היי עובדיה !והיי מאיר.! בדרך נתקלנו באישה מאפריקה, ומאיר מבקש ממני לומר לה באנגלית שהיא יכולה לבוא לקבל את הצינור. השם שניתן לשכונה, מזמן אבד ממשמעותו. אני ביקרתי בפעם הקודמת בשכונה הזאת, ב"שדרה החמישית" שלה, רחוב אצ"ל, לפני עשרות שנים. בשכונת התקווה היו תאים מרכזיים של הארגון הצבאי הלאומי. לא שמתי לב לשום שינוי. הממסד כיום שמנהיגיו היו פעם מייסדי אצ"ל לא זוכרים לה את חסד נעוריה. הם גם לא זוכרים את חסד נעוריהם של המנהיגים. השכונה היא חלק מתל אביב כמו מנשיה של פעם שבה נולד מאיר . את יפו מטפחים פה ושם. את התקווה משאירים למזכרת כיצד נראתה מאז ייסודה. נוסף לאותות שנתן בה הזמן. אלא שהתקווה נותרה משפחה אחת גדולה. מאיר ואביו משה הם חלק אורגני ממנה ואני עתיד להצטרף אליה. כאשר מאיר הוריד אותי בביתי במרכז תל אביב וביקשתי לשלם לו, הוא נפגע מאוד. "מה אתך צביקה. אתה היית אורח שלנו. לא יכולתי לקחת אותך כי אבא היה זקוק לי אבל לפחות אני יכול להחזיר אותך הביתה. אתה משפחה."