בשעת מותו לא ידע איליה שאי-שם, בארץ שמעולם לא היה בה, זו שבתקופת המנדט היה שמה "פלשתינה-א"י", ומאז תש"ח הוסב שמה ל"ישראל", יהיו לו גם בן וגם נכד, ושגם להם, ממש כמו לו, תהיה ביקורת חריפה כלפי ההיסטוריה, זו המתעדת את חזרתה המייגעת של הבנאליות בתולדות האנושות, בעיקר כסיפור של הורגים ונהרגים.
ומאליו מובן שאיליה גם לא יכול היה לדעת כי שניהם יגלו עניין כה גדול במעשיו ויקדישו כל כך הרבה שנים מחייהם כדי להבין אותם. לא כחוליות נוספות בשושלת, במתכונת הסאגה המשפחתית, חשוב היה ליובל שמעוני לשלב את נחמן ואת אמנון בהיקף כזה בעלילת הרומן, אלא כדי להוסיף בעזרתם עומק רעיוני לעלילת "קו המלח".
כל מה שידע נחמן על אביו איליה הסיק מתכולת הארגז שסבל הביא יום אחד אל דירתם בתל אביב. במימון משלוח ארגז זה גמל מיקנזי לרוסי הצעיר על שסייע לו לבצע את הנקמה במניאני, "גנב הנשים" האיטלקי שגנב ממנו את אשתו. בתנאים של ראשית המאה, עשה הארגז הזה דרך ארוכה עד שהגיע לפלשתינה. למעשה נדד הארגז בדואר בסדר הפוך לסדר נדודיו של איליה: מ"לֶה אל קשגר, ומקשגר אל פטרבורג, ומשם אל מינסק, וממינסק דרך אודסה אל פלשתינה" (316).
בניגוד לאדישותה של אמו, מאשה, בחן נחמן היטב כל פריט שמצא בארגז, כי חיפש בעיזבון הוכחות לתמונה שצייר בדמיונו על אביו כאדם שביצע מעשי גבורה (294). באופן זה העניק לעצמו דמות אב, שאמו סירבה לגלות לו פרטים כלשהם על חייו, כי טרם סלחה לאיליה על כך שנטש אותה בפינסק ולא חזר אליה מפטרבורג להינשא לה, או לפחות כדי לברר אם הרתה מליל האהבה היחיד שלהם.
מה שהסיק מתכולת הארגז ומה שלמד מכעסיה של אמו על אביו, סיכם נחמן בשאלות ששאל את עצמו בהיותו חייל בבריגדה היהודית במצרים ב-1943: "מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו" (317). דבקותו בהילת הגיבורים שייחס לאביו נחלשה לראשונה רק אחרי שהוא עצמו זכה לשבח שלא הגיע לו, כך חשב, על המעשה שביצע בקרב הראשון והיחיד שלחם בבריגדה, אחרי שלוחמיה הועברו ממצרים לאיטליה.
מפקדיו בחטיבה היהודית שיבחו אותו על כך שבמהלך הקרב סחב על גבו דרך שדה מוקשים עד המרפאה את המחצית העליונה של לוחם מהפלוגה שלו, שפגז חצה את גופו וכרת את רגליו. השבח לא הגיע לו, כי כלל לא ידע שהשדה ממוקש וגם משום שבהגיעו למרפאה התברר שהביא לשם גופה של הרוג (296). זו הייתה הפעם הראשונה שראה את המוות במו-עיניו, אלא שאז לא ידע שגם לאיליה אביו הייתה פעם ראשונה כזו, ולאחריה גם הוא כבר לא חזר להיות אדם אופטימי כלפנים.
בהמשך חייו, ככל שהמשיך לחפש תשובות נוספות לחידת סבו בעיתונות העברית של ראשית המאה ("המליץ" ו"הצפירה"), דהתה לגמרי דמות הגיבור שצייר לעצמו כילד מאיליה סבו, והוא החל לשאול שאלות נוקבות יותר על מניעיו: "למה הרחיק אביו מרוסיה עד למקום שממנו נשלח מכתבו של הרופא האנגלי? למה עלה על הרכבת הטרנס-כספית ולא נסע בכיוון הנגדי, כמקובל? למה לא נסע למקום שבו היו יכולים אשתו ובנו הקטן להצטרף אליו, למשל לוורשה, לברלין, ללונדון, לארץ ישראל או לאמריקה?" (498).
תשובות על שאלות אלה לא קיבל נחמן מהקריאה בעיתונים אכולי העש, אך מתגובותיו על המידע שקלט משם על התקופה שבה פעל סבו כמהפכן בפטרבורג, ניתן להבין שגיבש מהמידע בעיתונים (וממה שחווה בעצמו בשדה הקרב) השקפה על המהלך חסר התכלית של ההיסטוריה. כשקרא ב"המליץ" את תיאור ההתנקשות בצאר ניקולאי השני, לא מצא שום קו זכות לביצועה, גם לא את הנימוק של המהפכנים, וגינה את המתנקש כ"רוצח" (506). וכאשר השלים את הקריאה בתיאור רציחתן של הנסיכות ושל יורש העצר, ילד שאגר עדיין ברגים בכיסי מכנסיו, הזדעזע: "ככה, באכזריות כזאת, הורגים ילד קטן? ולשם מה, הרי דבר לא נשאר מן המהפכה הקומוניסטית וחלומותיה" (512).
ולכן גם אם לא למד הרבה מהקריאה בעיתונים הישנים על סבו איליה, הסיק נחמן את המסקנה הבאה על תנועתה חסרת הערך של ההיסטוריה (התוספות בסוגריים אינן מופיעות במקור): שליטים הודחו מכסאותיהם, ותחתיהם עלו אחרים שגם הם הודחו, או נרצחו במרכבותיהם (כמו הצארים של רוסיה), במכוניות השרד הפתוחות (כמו הנשיא קנדי, למשל), בכיכרות שנאמו בהן (כמו
יצחק רבין, למשל), "ולבסוף שב ההמון לצַפּוֹת למי שיהיה בידו הכוח לשלוט". ולכן קבע נחמן בצער:
"עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סיעודית" (עמ' 513-512).
ואחרי מסקנה כזו בגנותה של ההיסטוריה, ניתן להבין, מדוע, בהגיעו לגיל 90, כבר ויתר נחמן על מציאת תשובות לשאלות ששאל בעבר על סבו, ומדוע הוא משער שגם חייו יסתיימו באופן הבנאלי הבא, שהוא סוף הולם לאדם שכל תיעוד היסטורי יתעלם ממנו, שהרי לא הרג ולא נהרג במלחמה היחידה שהתנדב ללחום בה: "ואולי כאן בספרייה העירונית ימצאו אותו, באולם הזה ממש, מצחו מוטל על השולחן על כרך עיתונים מחוררים, פיו פעור והתותבות מחוץ למקומן, והעש מגשש את דרכו היישר אל עינו הפקוחה" (514).