בשעה שרוב ערי העולם, שהפכו מטרופולין, מצויים על נהר או על חוף בשל דרכי תעבורה נוחים, והן גם פתוחות – ירושלים נמצאת על ההר. זאת לשם שליטה ביטחונית על הסביבה. היא עיר בצורה. לעתים נצורה. מאוימת. תמיד הייתה. היא עיר של חומות, היא עיר של שכונות וכל שכונה – חומה חברתית- תרבותית לה.ולכן העדר חומה בין ירושלים העברית לבין ירושלים הערבית היא בניגוד מוחלט לאופייה. ואם גם נאמץ אמירה ידועה a fence makes good neighbors – גדר עושה שכנים טובים, נבין כמה נחוצה הפרדה זאת. גם אילו מוסכם היה על שני חלקי העיר לחיות בשלום, גם אז מוטב היה מכול בחינה שהיא שירושלים הערבית תהיה עיר נפרדת. בלי חומה, אבל ישות עירונית משלה. לא מכול שכן שכאן מדובר באלמנט לאומי ודתי. יתר על כן האירועים אינם בשטח שעליו שולטת הרשות הפלשתינית אלא בתחום הריבוני של מדינת ישראל או בשטחים שבשליטה ביטחונית של ישראל. ולכול היותר אפשר להאשים את אבו מאזן בהסתה. כאן אני נמצא בדילמה. מצד אחד מחמוד עבאס מקבל את התואר מגדול המומחים בתורת ההסתה. מאידך נאמנים עלי דבריו של ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעוניין בטרור ולא מעודד טרור. בלב קל אני נוטה לקבל את הגרסה של ראש שרות הביטחון הכללי. אמש שמעתי שגם נשיא המדינה,איש בעל יושרה נדירה, מקבל את דבריו של ראש השב"כ. עם זאת, כול בר דעת, ובעיקר יריב, יצביע על כך שלא ערביי יהודה ושומרון היו הראשונים להפר את השקט, אלא הערבים הירושלמיים, אזרחי ישראל. דווקא בנקודה הזאת כמעט מתבקש שהרשות הפלשתינית מבקשת להוכיח כי ישראל לא יכולה לשלוט על הפלשתינים בשטחה הריבוני שלה.
צריך היה פגישה משולשת של, ראש ממשלת ישראל, ה
מלך עבדאללה ושר החוץ האמריקני
ג'ון קרי- ברבת עמון, כדי להוציא את הערמונים מן האש ולהנמיך את הלהבות. זאת כאשר גם החמאס בעזה שמר על הרגיעה. ואילו בירושלים בירת ישראל המאוחדת ישראל לא יכולה, וגם לא תוכל, להשתלט על האירועים בשום צורה שהיא. מדי שבוע אנו מקבלים תזכורת עצובה ומקוממת של רצח ושכול. ראש הממשלה, שר הביטחון והשר לענייני ביטחון מכנסים התייעצויות דחופות מכנסים מסיבות עיתונאים, מכריזים על צעדים להגנה על תושבי העיר, והדימום נמשך. שערו בנפשכם מחסומים ליד שכונות בבירת ישראל. בטונאדות ביציאה ובכניסה לרבעים .ויש עוד מי שמציע להציב צבא. בדיוק כמו בשטחים. זה מדָבֵר יותר מאשר המלל שבו מצטיין ראש ממשלתנו. היה והרגיעה תושג במזרח העיר באמצעים דרקוניים, מי יישאר במערב העיר. הסערה בירושלים אינה זמנית. הרגיעה, כאשר היא קיימת – היא זמנית. שכן אם לא תהייה הפרדה, כבר צוין כי התרחיש הוא הרסני לשני החלקים. לא רק הר הגעש יהיה פעיל, אלא גם הלוחות הטקטוניים.
כמובן שישנה עוד חלופה. להעתיק את הבירה לתל אביב, כמו שעשתה ברזיל, ומדינות אחרות. אבל זה חלום באספמיא. חלופה אחרת, יותר סבירה, היא להעתיק את ראש ממשלתנו ממעונו ברחוב בלפור בירושלים. שכן הוא מנהיג מדיני שאין לו מדיניות, לא בירושלים ולא לגבי הסכם עם הפלשתינים. בעצם בשום דבר למעט בתחום הכיסאולוגיה.. התנהלותו בזמן האחרון היא מקור לדאגה מכול הבחינות. מה שמחזיק את ממשלתו, זאת לא ההערכה לראש הממשלה, גם לא מצד חברי מפלגתו, אלא החישוקים לכסאות. כשהוא ייפול-הם יפלו. היה מצב דומה, אף שלא במהות, אצל ראש הממשלה מנחם בגין, בקיץ לפני 31 שנה. בגין היה ראש ממשלה מוערך ונערץ. את מצבו הקשה ידעו היטב חברי הממשלה. אבל גם אז הם דבקו בכסאות, וניסו להצמיד גם את מנחם בגין לכיסאו. אבל מנחם בגין היה מנהיג ועשה מעשה. הוא אמר בישיבת הממשלה " אני לא יכול יותר". הפעם חברי הממשלה יודעים שביבי לא יכול, ומסיבות אחרות, אבל הם לא אומרים זאת כדי לשמור עד כמה שניתן על מנעמי השלטון. חזקה עליהם ועל ראש הממשלה שממנו אין לצפות לאמירה כזאת. חבל. גם בכך הוא יכול היה להיכנס להיסטוריה.