אינני יודע אם אנחנו יכולים לחיות יחד. אנחנו יכולים לחיות זה בצד זה. זה לא אותו הדבר. לו בחירת מדינה עם ערבים או בלי ערבים הייתה תלויה בנו, היינו ככל הנראה בוחרים - אנחנו בלי ערבים -והערבים היו בוחרים בלי יהודים, שלא בטובת אף לא אחד מן העמים.
הקישורים הפנים תודעתיים עם העבר התרבותי, הדתי, החווייתי, המשפחתי, עוצרים בעד היחד. גם הזיקה הלאומית להוויה שמחוץ לתחומי המדינה היא גורם רב כוח בבניין גדרות החוצים בין היחד.
השכל הישר, האינטלקט, החוכמה הפרגמאטית והניסיון מטפחים את השכנות. אבל איננו בוחרים ביחד. היום אף אומה כבר לא בוחרת. המוביליות בעולם מערבבת את האוכלוסיות ואף על-פי שאין בכוחה ליצור מכל יוצאי ארבע קצוות הארץ אומה אחת גם אם סופו של דבר היא יוצרת שפה חדשה במקום מושבה החדש, היא כופה, גם אם אחרי התנגשויות ופציעות ומכאובים, הבנה רציונאלית כי הכל יכולים לשמור על ייחודם או על חלק ממאפייני ייחודם ובה בעת לקבל על עצמם צוותא שכנותית נבונה וחכמה המאפשרת קיום בצוותא.
אינני נכסף בשעה זאת ליותר מזה בארץ. יהודים וערביים יישארו יהודים הקשורים לכל מה שמבדיל אותם מערביים וערביים יישארו מחוברים לכל מה שמבדיל אותם מיהודים, אולם אלה וגם אלה יכולים להתחבר יחדיו למציאות רציונאלית של שכנות יצירתית שתיטיב עימהם ותתפתח עם הזמן גם לאיכות זהותית אזרחית משותפת שאינה מבטלת את האיכויות הזהותיות הקיימות. את "הזה בצד זה" אי-אפשר לבנות אלא מתוך אינטלקט. הרגש לא יוליך לשום מקום.
אידיליזאציה מושרית אוטופיזם לא תקדם הרבה. אבל הרציונאל, ההכרה התבונית כי המציאות של הימצאות שני עמים בחלקת אלוהים אחת שאינה ניתנת לחלוקה אלא לשותפות בלבד, היא המטרה החברתית, הכלכלית, החינוכית, הפילוסופית, המוסרית, אותה צריכים לטפח.
בלי פאתוס. בלי אידיאלים של "שלום נבואי". השבר הגדול שמאיים על ישראל הוא הוויתור מראש של פאנאטים על השכל הישר והנהייה אחרי חזון שאותיותיו האחרונות כתובות באלפא ביתא של אפוקליפסה שעל-פי כל שכל ישר אינה חוסכת את החורבן לא מן האויב ולא מן האוהב.
כמובן שבצד הדגשת הרציונאל של כורח השכנות יש צורך מוסרי בטיפוח גשרים נוספים, תרבותיים, חוויתיים- התנסותיים, חינוכיים, אבל דומה בעיניי כי בלב המאמץ של הבטחת קיומה של מדינת ישראל בה חיים רבים כל כך שאינם יכולים להזדהות עם האתוס הציוני לאומי היהודי ואינם יכולים לוותר על שייכותם הזהותית לעברם ההיסטורי או המדומיין, היינו הך, ובוודאי לא לדתם, המרשם הנכון ליצירת שכנות הוא השכל הישר, האינטלקט, הרציונאל.זאת גישה צוננת לכאורה. אולם אם נדע ליישמה, היא תחמם את הלב.
הקושי הגדול הוא באשליה כי השכנות היא אידיאל תבוסתני כי היא קצרת רוח ואינה מוכנה להמתין לרגע בו אחד הכל יבוא על פתרונו בניצחונו של אחד הניצים ובכניעתו או סילוקו של השני. זה שורש המשיחיזם החילוני ביסודו . הוא לוחם על חייו בדחייה במעשה ובמחשבה של אפשרות להמליך את הרציונל או את השכל הישר הפרגמאטי על חיינו. הניצחון, או תשלילו, התבוסה, הוא ליבו של המשיחיזם הזה. אסור על-פיו לא ליעקב ולא לעשו להקדים את מותו של אחד משניהם על-ידי פיוס אם לא להלכה, למעשה. הפיוס עלול לעמוד בדרכו של הגורל ההיסטורי. הגורל הוא או הניצחון או התבוסה.
לכן, חשוב כל כך שהקלאסה הפוליטית, בקרב היהודים בישראל ובקרב ערביי ישראל, תגיע להידברות על בסיס החתירה להדחת המשיחיזם מן הסוג הזה מן השיח הציבורי ועל בסיס ההכרה כי הקברניטים משני עברי הישות האזרחית הישראלית צריכים לקדם שיח של רציונל של שכנות. ההנהגה הדתית צריכה להשיב את הדת למרחב התחום בדת ולהכיר בחשיבותה הדתית של המחשבה המדינית החילונית, נכון יותר, הציווילית. אין לביטוי זה תרגום טוב.
המשיחיזם המאיים על ישראל אינו דתי. הוא אנטי רציונאלי. הדת יכולה לרסן אותו אם היא תקרין מתוך הדת. אם לא תעשה כן יקרין המשיחיזם האנטי רציונאלי לתוך הדת, יתחזה כדת עצמה, ויאפיל על המאור שבאמונה. כאן מוטלת אחריות גדולה עד למאוד על ההנהגה הדתית של שתי הדתות. השעה דוחקת. התבונה מחייבת להכיר בכך, כל שכן ושכן פוטנציאלי בתוך חצרו. אם לא, תפולנה הגדרות, והפרצות עלולות להתרחב עד כדי אסון.