מדוע שלא נבסס את חוק הלאום על הכרזת העצמאות המקובלת על כולם או לפחות על רוב עצום. ההכרזה קובעת את הזכויות הלאומיות של העם היהודי בארצו, ארץ-ישראל, אבל גם מקפידה לציין את זכויות הפרט של כל האזרחים שיש לשמור עליהם במדינה דמוקרטית.
להלן נוסח מוצע המבוסס על הכרזה העצמאות תוך חידוד העניין הדמוקרטי על-ידי פירוט זכויות הפרט הנתונות לכל אזרחי המדינה:
בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית.
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות
הפרט בתחום העבודה, החינוך, הבריאות, העמדה לדין, הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת ולשלטון המקומי, לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות.
זכויות הפרט, נוספות על אלה המוזכרות כבר בהכרזת העצמאות, כלולות בסעיף האחרון ומודגשות. אם נשמט משהו חשוב מפירוט זה ניתן להוסיפו. הפירוט המלא מבטיח מצד אחד את זכויות הפרט במדינה מתוקנת ודמוקרטית ומצד שני מבהיר שאין זכויות לאומיות במדינה מעבר למה שנקבע בנוסח למעלה, קרי שזו מדינה יהודית ששוקמה מחדש על-ידי העם היהודי, למען העם היהודי, שהוא הבעלים האמיתי שלה.