הוא אומנם מזוהה כאיש הימין עוד מיום-היוולדו וכמי שבית"ר טבועה בדמו - אלא שלמרות זאת רובי ריבלין הוא נשיא שמתעלה על עצמו, ולגדלות הנפש שלו מגיע לו כיפאק גדול ושאפו. הוא הוכיח לכל, קבל עם ועדה, שלא שיר של בניון, אף לא חוק הלאום, לא הותירו בו שום שרידים של מתום.
אלא שלא צריך להיות משורר כדי להשמיע שיר-תודה למי שאכן מוכיח עצמו כנשיא מורם מעם, המשכיל לשמור על "פאסון"מתבקש וניטרליות ברורה, והנמנע מנקיטת עמדה לכאן או לשם בנושאים רגישים ושנויים במחלוקת.
מבלי לזלזל לרגע אחד בכישרונו היצירתי ובתרומתו ש/ל עמיר בניון למוסקה הישראלית, לא יכול היה נשיא המדינה להסכין עם אמירותיו הגזעניות של הזמר, אף אם אכן נאמרו, כדבריו, בלהט של רגשות וכאב. גם
חופש הביטוי לא יעמוד כאן לבניון, באשר שירתו היא על גבול השיסוי.
אחרי ככלות הכל, "אחמד אוהב ישראל" הוא שיר ציני, מסית וזדוני, שלא ניתן לסוכך עליו במטרייה של חופש הביטוי האמנותי. בנין, יש לזכור, כתב שיר על מחבל מתועב, שתוקע סכין בגב, ולא מותיר בשירו כל מרחב שבו יכול המחבל להיתפס כנבדל מיתר הערבים. הוא, בפירוש, מקיש על כולם כמוקצים.
ליכוד ואחדות
ומשום שאחמד, אצל בניון, הוא לא פחות מכל שאר הערבים - נבצר, כמובן, מנשיא המדינה, המייצג ככזה את כל אזרחיה, לתת יד לשיר כה בזוי.הדעת גם נותנת שרובי ריבלין, בתוקף מעמדו כנשיא המדינה של כולנו, נדרש להפגין ליכוד ואחדות, ובמקום לסייע לליבוי-יצרים נגד ערבים, הבאים לביטוי בשיר "אחמד" - מוטל עליו להפיג מתחים ולהשכין אחווה ורעות בחברה הישראלית המפולגת.
מאותה סיבה, בדיוק, לא מוכן הנשיא ריבלין לתת יד לחוק הלאום. בצדק הוא רואה בו סילוף רוחה של מגילת העצמאות וסבור כי הוא רק משחק לידי אלה המבקשים להפגין כאילו גם בתוכנו מצויים כאלה המוצאים סתירה בין היותנו עם חופש בארצנו לבין חרותם של ציבורים לא-יהודיים בתוכנו.
מעל לכל ברור, שבתוקף תפקידו אין נשיא המדינה יכול להרשות לעצמו להשלים עם הירארכיה חדשה, שבה הגישה, המעמידה את המדינה היהודית לפני הדמוקרטיה - מחמיצה את עומקה וגדלותה של מגילת העצמאות, שכרכה את שני המרכיבים יחדיו, ללא הפרדה.