כל הזמן קיוויתי שכל הנאמר על-ידי נציגנו בכנסת נאמר רק על-מנת לתקן. אבל לא. הכל היה מכוון למקום אחד. בחירות. כל מילה שנאמרה, כל מחווה.
הריקבון הזה באנשי ציבור, בפוליטיקאים מחליא ממש. הכל נגוע בעניינים אישיים, במטרות אישיות ובספקולציות.
מה הפלא שהמדינה בבעיות רבות כל כך? מה הפלא שאין הסכמה בכלום.
וכל סוס מושך את העגלה לכיוון אחר?
השמאל מתעלם מן המציאות הביטחונית הקשה, מן הסירובים של הערבים להידבר ולהסתדר. הימין מתעקש להיות כל אחד ואחד מהם הנציג האחד והיחיד המייצג ראוי את הפינה הימנית הלא מוגדרת והלא מוחלטת.
החרדים מתעקשים על מטרותיהם ולא רואים ממטר מה שקשור לבטחון המדינה, ונציגי הערבים – הם פשוט חופרים לנו ביסודות ומפוררים אותנו.
מאז צוק איתן ראינו את זה.
התגובות, הסטטוסים בפייסבוק הכל קרץ – בחירות בקרוב, צריך להיראות טוב. להתלבש יפה. להצטלם עם האנשים הנכונים. צריך להישמע מעניין ואטרקטיבי.
סטטוסים נזרקו לאוויר, השמצות מקיר לקיר. המדינה תיפול? זה לא מעניין.
כמעט שכחנו מי הוא באמת האויב שלנו. מי הוא המזיק לנו. מי הוא המסכן את ביטחוננו.
ועכשיו מתכוננים לבחירות. כי זה הדבר שנציגינו יודעים לעשות הכי טוב. להתכונן לבחירות. לדבר. להשמיץ, להשוויץ. כל זה כשהכסף שחשבנו שהוא בכלל איננו יישפך כמים מסביבנו, מאחורינו מלפנינו ומצדדינו ולא נודע כי נעלם ואיננו עוד.
כי הכל רייטינג ואנחנו מאזיניו. אנחנו רק הקהל בהצגה הגדולה הזאת, ומה נוכל לעשות מלבד להביט, להאזין ולמחוא כפיים במקומות הנכונים, או לקטר ולהתעצבן במקומות האחרים. ואחר כך לאכול את מה שיאכילו אותנו נבחרינו החדשים לאחר שירד המסך על ההצגה היקרה והמיותרת הזאת.