נאומו הנלהב של נתניהו בכנסת בתמיכה לחקיקת "חוק הלאום" שכנע אותי סופית להתנגד לו. כי מניין הביא נתניהו את הנימוק המכריע, כביכול, לטובת "מדינה יהודית"? מן המדינה הפלשתינית! הוא העמיד פנים כאלו אין מחלוקת בדבר זכותם של הקרויים 'פלשתינים' למדינת לאום 'פלשתינית' בארצנו, ומן המדינה הפלשתינית גזר את הגזירה השווה שגם ליהודים מגיעה מדינת לאום משלהם.
ובמלים אחרות: אליבא דנתניהו, מניין שואב באר המים החיים של מדינת היהודים את מימיו? מן הבורות הנשברים של פלשתין! וכל זה, מפי מי? מפי ראש הליכוד, יורשו של זאב ז'בוטינסקי!
את ההיקש הזה העז נתניהו לעשות, למרות שידע שכל מפלגתו מתנגדת לרעיון הפרברטי להקים מדינה זרה, ועוד מדינת אויב, על אדמת ישראל, ואותם שני ח"כים שסטו מן הדרך ביחד עימו, הורחקו על-ידי בוחרי הליכוד מן הכנסת. הוא גם ידע, שחוקת הליכוד שוללת מדינה פלשתינית, והיא לא שונתה עד היום, כי אין במפלגה רוב לכך. לנתניהו "הפרט הקטן" הזה לא הפריע. ב"מדינה היהודית והדמוקרטית" שלו גם על הדמוקרטיה הוא מצפצף.
הפתגם אומר - "פוחד אני מן היוונים כשהם מביאים מתנות", ואכן מתנת הסוס הטרויאני ראויה הייתה שיפחדו ממנה. כך, ראוי שעם ישראל יבדוק היטב כמה מן המתנות בצורת "חוקים לאומיים" שראש ממשלתו מרעיף עליו בזמן האחרון, כשפיו שופע ניסוחים ערבים לאוזן הימנית, בעוד ידיו חונקות את ההתנחלות היהודית ביהודה ושומרון ובירושלים - מקפיאות רישיונות, תוכניות ושיווקים. עד כדי כך, ששר הביטחון נאלץ להודות בכנסת, ש-31 רישיונות תכנוניים הוצאו לערבים ביו"ש, ואף לא אחד ליהודים!
עד כאן, אסתטיקה - הטעם הרע שמשאיר אחריו מי שרוממות הלאום היהודי בגרונו וחרב פיפיות פלשתינית בידו. אבל חקיקת "הלאום היהודי" טומנת בחובה גם סכנה מוחשית.
אותו נתניהו, שבנאום בר-אילן חתם על השטר הפלשתיני, כתב גם את שוברו - מכשיל בשיטתיות את המו"מ עם רמאללה על-ידי ההתניה, שהערבים יכירו במלים מפורשות ביהדותה של מדינת ישראל. על כך, הסירוב הערבי ברור וידוע מראש, ואבו מאזן נתן לזה ביטוי: אתם יכולים לקרוא לעצמכם מה שאתם רוצים, וגם עשיתם זאת, ובכל זאת חתמנו. אבל אתם אינכם יכולים לדרוש מאתנו שאנחנו מצידנו נאשר בכתב שרוב שטח פלשתין הוא נחלתו הלאומית של העם היהודי.
לערבים, זו התכחשות לכל מהותם ובגידה באחיהם שגורשו מן החבלים האלה. מותר להם לפי דתם ומנהגיהם להשלים למעשה, דה-פקטו, עם הבלתי נמנע, עם עובדות מוגמרות - מדיניות וגאוגרפיות - שנוצרו כתוצאה מכוחם הצבאי העודף של היהודים, אך אסור להם לעשות להלכה, דה-יורה, וויתור עקרוני על אדמת פלשתין, אדמת ווקף מקודשת. ובקיצור: פרקטית - אפשר, פורמלית - אי-אפשר! ומה שנתניהו דורש מרמאללה כתנאי לכל הסכם הוא הוויתור הפורמלי, דווקא - זה הגלום בדרישה להכרתם הרשמית כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים.
זה השובר שמנע עד עתה את גביית השטר הפלשתיני, ובגינו סופג נתניהו ביקורת משני הצדדים: מהימין על "חזון פלשתין" שלו, ומן השמאל על התעקשותו לדרוש מן הערבים את מה שמונע להגשים את החזון הזה.
כל זה עלול להסתיים עם חקיקת חוק הלאום, כי עם החוק הזה עלול נתניהו להסיר את המכשול האחרון בפני המדינה הפלשתינית, אותו הקים במו ידיו. כיצד? הלא אבו מאזן כבר אמר שלא איכפת לו מה שאנחנו כותבים על קירות הבית שלנו, כל עוד הם אינם חייבים לחתום על זה. עכשיו, יאמרו הערבים, שחוקקתם לעצמכם שמדינתכם היא מדינת הלאום היהודי - פטרתם א ו ת נ ו מלעשות זאת בשבילכם, בהסכם השלום. הלא אתם בעצמכם טוענים, שעם חקיקת חוק הלאום ישראל תהיה יהודית כמו שצרפת היא צרפתית. טוב ויפה. אבל היכן ראיתם שצרפת דורשת שבכל הסכם איתה יכיר הצד השני ב"צרפתיותה"?
וגם "העולם", זה שכרגע מגנה את יוזמת החקיקה הזאת כ"אנטי-דמוקרטית", כאשר "יראה כי טוב", וכמה מועיל החוק הזה לקדם את הקמת פלשתין, עוד ישנה את טעמו והניו-יורק טיימס עוד יטיף לנו שמשחוקקנו את "חוק הלאום היהודי" כבר יכולים אנחנו ללא חשש להכיר בלאום הפלשתיני. וכך נקבל את הנמקת נתניהו בכנסת - 'בהפוכה': "חוק הלאום" יתגלה כסוס טרויאני!
כאשר מדברים על נתניהו, ולאן הוא מוביל אותנו, עולה כמובן שאלת הבחירות שיתכן שהן קרובות. יש היום לליכוד קבוצה גדולה של מנהיגים צעירים שהם ליגה א' מבחינת כישוריהם, רמתם וגם יושרתם האישית והציבורית, וכולם נאמני א'י וההתיישבות. זהו התוצר של משבר, פילוג וקטרזיס שעבר הליכוד בעקבות הבגידה של
אריאל שרון. אולם גם הפוליטיקאים הצעירים הללו אין להם סיכוי לשווק את הליכוד בציבור הרחב ללא אישיות אחת שתהיה מקובלת על דעת הקהל כראויה ובשלה לעמוד בראש המנהיגות הלאומית, וכזאת אין לליכוד זולת נתניהו, שזיגזוגו בין ימין לשמאל כבר הביא עליו מפלה יחסית בבחירות הקודמות.
היעדר מנהיג מקובל על הכל, עלול להביא טרגדיה על הימין כולו, משום שלמרות הצלחותיו של בנט, לראשות הממשלה הציבור כנראה עדיין אינו שופט אותו כבשל. היו שקיוו שבוגי יעלון הוא האיש, אך הוא נוהג כמי שמעדיף מעמד של מספר 2.
וכך נערכת מדינת ישראל לקראת שנה סוערת מאוד - מדינית, ביטחונית וכלכלית - וקברניט מתאים טרם מצאה.