מסופר רבות וללא ליאות על מלחמה נוראה שפרצה לפני 250 שנה בין יהודים לבין עצמם בערבות אירופה המזרחית הדוויה ושוקקת חיים. מלחמה לחיים ולמוות בין מתנגדים לחסידים. את השמות האלה, מתנגדים וחסידים, העניקו לעצמם ולאויביהם רבני תורת ההתנגדות שאחד מסמליהם הבולטים היה הגאון מווילנה. הנה בא לו אחד העם, בעל שם טוב די מרופט, יצא מארון הקודש והכריז שהקדושה נמצאת בליבו של יהודי ולאו-דווקא בארון.
הגנת המתנגדים הטילה חרם על החסידים, הלשינה והסגירה אותם אצ"ל השלטון כבוגדים מלחי ללח"י. אחד הקדושים שכמעט עלה אל הגרדום, היה רבי זלמן שניאור, מייסד חסידות חב"ד. נידון למוות - וניצל בנס. היה זה ממש נס שהוא אסר על חסידיו לצאת נגד המתנגדים ולהשיב אש בגין שנאת אחים. האהבה תנצח, הוא אמר. מדובר באהבת ישראל חינם - כי המתנגדים גבו מחיר כבד בעבורה. המלחמה הנוראה הזאת שככה ונשתכחה מאז ומתמיד...
באותה עת, תחת כנפי אותה ציוויליזציה מפוקפקת, התגוררה במקום מן המקומות משפחה צנועה של מתנגדים ועשתה את חייה בכפיפה אחת עם קהילה גדולה של בני ישראל מכופפים. והנה מתרחש אסון נורא. אבי המשפחה ומפרנסה נעלם, הותיר אחריו אישה תוהה וערימה של עוללים ללא משענת, חיתולים וקנה רצוץ. חלפו שנים שבהן עתרה ההגונה לבית דין וביקשה להתירה מענוגה (אותיות עגונה). בית הדין חסר האונים מחוסר ראיות למכביר סרב לבקשתה והיא נשלחה לעגון במרתפה נוגה, הגונה, מיואשת וגם חסרת תקווה. מה עוד צריכה בת ישראל כשרה?
כעבור שנים רבות שכולן כאב, צער בעלי חיים וייסורים נמצא רוכל יהודי חסיד שעבר בסביבה והציע לה, למה שלא תלכי לרב הקדוש ה'צמח-צדק' (נכדו של מייסד חב"ד) שניסים מתגלגלים כפרורי לחם מתחת לשולחנו והגאון שלכם, רבי אליהו, כבר אינו בין צער בעלי החיים? אבל האישה הנאמנה, העקשנית והחרדה, שנים על גבי שנים סירבה לשמוע לעצת החסיד. גם משפחתה הענפה נחרדה ונפוצה לשמע הצעתו של ה'משומד' שניסה לשבות את לב העגונה.
שנים על גבי שנים חלפו באיטיות מייגעת ונערמו על מפתן ביתם של אלמנה מסורבת ובעל המנוח שטרם נמצא. העגונה המשיכה לשאת בעול השמאל ובית הדין - לסרב.
לבסוף, במעשה אלים של ייאוש, התרסה או מסע התאבדות לשורשים, ארזה העגונה את חפציה ויצאה לדרך אל משכנו של הרב הקדוש ה'צמח צדק' ששמו נפוץ בכל ארצות התן וקח. אל המסע הארוך והמתיש לקחה עמה העגונה את בנה בן השש העשרה, שנולד בחודש בו נעלם הבעל, כדי שהרב יערוך לו בר-מצווה. הבן, לא עלינו, נולד חירש-אילם ואדיש, מה שנחשב בימים ההם 'דפוק לאלללה'.
כשהגיעו לבסוף לחצרו של הרבי נאלצו להמתין עד שהגיע כעבור שבוע אותו שוחר טובתה הרוכל החסידי ואמר לה, אינך יכולה להיכנס לכפיפתו של הרבי הקדוש. הוא אינו מקבל נשים. שלחי אליו את הילד. האישה עשתה בידה תנועה אופיינית של ביטול עם אצבע זקורה. הרי זה מה שאומרים לה כבר שבוע ימים והיא עומדת על דעתה. תשבי בחוץ, אומרים לה, והילד יכנס אל הרבי. איך? היא מצביעה עליו ומסובבת אותה אצבע על רקתה. מה רוצים ממנו? שפכו את דמי ועכשיו גם את דמו של הילד?
לבסוף נאותה וסימנה לילד בתנועה אילמת ללכת עם שוביו. הוכנס הילד לחדרו של הרבי הקדוש ונעץ בו עיניים בוהות וסקרניות. גם הרבי התבונן בנער הניצב מולו והורה לחסיד המלווה לצאת. נאנח הרבי ועצם את עיניו הקדושות ולבסוף מלמל בכאב חושק שפתים, אביך נעלם במקום שאין להגדיר אותו, בין שמים לארץ ולכן לא ניתן להתיר את אמך האלמנה... הרב השתהה והביט בנער. הנער הניד בראשו. הוסיף ואמר הרבי הקדוש, אבל הנה צמחה לנו זכות קטנה בתוך הסבל הנורא, לך אמור זאת לאמך המסורה. הרב הושיט את ידו ונגע בשפתי הנער. הנהן הנער בראשו ויצא אל החצר ההומה חסידים שוקקים. החסיד הוליך אותו חזרה אל אמו. אימא, פרץ הנער בקולו, והחל מצטט את דבריו של הרב הקדוש. פערה האישה את פיה והביטה בילדה הנפעם. אספה את חפציה הדלים ולחשה בבהילות, בוא נסתלק מפה מהר לפני שהחסידים יכריזו, הרבי חולל שוב נס...
צאצאיה של העגונה חיים היום בארצנו הקדושה וחסרת הניסים, ארץ הלאום היהודי, השמש קופחת על ראשיהם יומם ולילה, והם לא מאמינים.
מסע בחירות
בשבת בבוקר כשהארץ עודנה שוקקת נפט גולמי בערבה כאילו פערה פיה, הודיע יצחק נוי בתוכניתו כי ראש ממשלת הודו נסע לאחד המחוזות הנידחים בארצו רבת המשמעות במסע בחירות.
באותו מחוז יש רוב מוסלמי גועש וממול ניצבת פקיסטן ומתרגשת. הרוחות החלו לסעור כנגד חוצפתו של ראש הממשלה ההודי שהגיע בכוחות עצמו לאותו מחוז נידח והרוחות המוסלמיות השמיעו זעקה מרה נגד
חופש הביטוי והמסע המתפרשים כהסתה, התרסה, חוצפה והשמצה של הראש במחוז הבחירה. איך זה בא עליהם להפעיל את זכות הבחירה...
ולרגע חשבתי לעצמי כי יצחק נוי ו
קול ישראל לוקחים צד במאבק על הר-הבית, מקימים לתחייה את עצמותיו של ראש הממשלה אי-שם בהודו הרחוקה.
הנכד שלי
יש קשר-עין גורדי ביני לבין נכדי בן השנתיים. קשר עצום וגורד שחקים. הוא מביט בי בחצי חיוך ואני רואה בתוך עיניו שקיקה עצומה ואמון חסר גבולות. גם הרבה שתיקה. הוא רומז ואני מביט אל מעבר לתנועת היד הקלה ורואה את ההרים הרחוקים של תקוותו, את השמים שאין להם סוף ואת כל מחוזות החפץ שהלמו בי בדמיונות ילדותי. והנה, במעבר לכל זה ניצב הנצח והוא תמיד, כמו שהיה, בהישג היד. הילד הזה מושיט את ידו. כשיגדל, אני יודע, גם הוא ייגע.