סיפור הקולונלים הבריטיים הציוניים

הרבה פחות ידוע הוא סיפורו של קולונל בריטי אחר - ריצ'רד מיינרצהאגן (Richard Meinertzhagen;‏ 3 במרץ 1878 - 17 ביוני 1967), שהיה חייל וקצין מודיעין בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, צפר מפורסם והרפתקן שסיפוריו הפכו למיתוס. כבר בשנת 1919 פרסם מיינרצהאגן ספר בשם "יומן מזרח תיכוני", שבו הציע את הגבולות של המדינה היהודית, שבשטחה ייכללו רמת הגולן, חלק מעבר הירדן המזרחי וכן רוב חצי האי סיני. שטח המדינה שהציע כללה 86,880 קמ"ר - יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל לפני 1967. מיינהרצהאגן היה אדם רחב אופקים, שתחזיותיו לגבי המזרח התיכון התאמתו אחת לאחת. בין השאר הוא היה מלא הערכה ליהודים בארץ ישראל, עימם נפגש לראשונה במצרים, כאשר הפעיל את מחתרת ניל"י נגד הטורקים. לאחר כיבוש הארץ אהד מאוד את הרעיון הציוני וכבר ב-1919 צפה, שעד אמצע המאה ה-20 תקום כאן מדינה יהודית חזקה. הוא אף הציע לממשלת בריטניה להקצות ביוזמתה את אזור אל עריש להקמת גרעין למדינה היהודית, אך הרעיון לא נקלט. מיינרצהאגן צפה גם את התפרקות האימפריה הבריטית ואובדן שליטתה בתעלת סואץ - אך איש לא האמין בכך באותם ימים. מיינרצהאגן היה תומך נלהב של הציונות. הוא סיפר כי בילדותו שמע מאימו שסבתה, מארי סדון, הייתה כה מעוניינת בשיבת היהודים למולדתם הישנה, עד שאספה קומץ יהודים באנגליה, קנתה חמור לבן ומייד אחרי מלחמות נפוליאון רכבה לארץ הקודש. הקשישה התימהונית ונחושת ההחלטה, הגיעה עד קאלה שבצרפת, אבל מלוויה ערקו ממנה ובעלה היה מוכרח לחצות את התעלה ולהחזירה (יחד עם החמור).

כשעלתה לדיון תוכנית אוגנדה ב-1902, בתחילה בשיחות בין הרצל לבין שלטונות בריטניה ולאחר-מכן גם בדיונים סוערים בקונגרס הציוני, חשב מיינרצהאגן מלכתחילה שמדובר ברעיון גרוע, שלא ייתכן להוציאו לפועל. ב-‏1910 ביקר מיינרצהאגן באודסה, שם היה עד לפוגרום שטבע בו רושם בל יימחה וקשר אותו קשר הדוק עוד יותר לרעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל - אף שהדבר היה כשבע שנים לפני הצהרת בלפור. הוא כתב: "אני נרעש עד עמקי לבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין הלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת". ההזדמנות הראשונה לסייע ליהודים נפלה לידיו כאשר הגיע למצרים, שם יצר מיינרצהאגן לראשונה בחייו שיתוף פעולה הדוק עם אהרון אהרונסון וחבריו לארגון הריגול ניל"י, וכתב בזיכרונותיו כי נפעם מתבונתם וגבורתם. "הם אנשים נבונים ומהירי מחשבה, כתב בזיכרונותיו, אנשים הבונים להם עתיד גדול בארץ ישראל והם מתכוונים להתמיד כאן בדרכם עד להשגת מטרתם הסופית, רוצה לומר ארץ ישראל משגשגת ובעלת שלטון טוב ליהודים. יש להם אמונה כבירה בעצמם ויש בהם עוז החלטה עקיב וכוח התמדה ללא מצרים, שהם מפתיעים לאחר תקופה ארוכה של גלות ורדיפות. די בעצם ההיסטוריה שלהם לעורר תמיהה איך שמרו זמן רב כל-כך על הלאומיות שלהם. ומשך כל הדורות הארוכים האלה חיכו וחיכו עד שלבסוף בא הדבר. מעולם לא היו קרובים כל כך להגשמת האידיאלים שלהם. טבעי הוא מאוד שהם שכורי מרץ, להט והתרגשות".

מיינרצהאגן לא העריך במיוחד את הערבים, ולמעשה רחש להם בוז מוחלט. "הערבי נתון לשלטונה של דתו", קבע ברשימה ביומנו מדצמבר 1917. "כל כמה שיעריך את ברכותיו של שלטון בריטי ויבוז לשִעבוד שבשלטון הטורקי, תמיד הוא זוכר שאנחנו כופרים ולפיכך אין לסבול אותנו. הוא שמח על הפורקן הזמני שהבאנו לו מעול הטורקים, אבל השמחה היא זמנית ועד מהרה יתגעגע לשובם של אדוניו-משכבר... השנאה שהוא רוחש לנו נובעת בחלקה מחשדנות ובחלקה מן הדת. הוא ער ליושר ולצדק שלנו, אך אפילו דבר זה אינו יכול להכריע את כף הקנאות; וכך יישאר הדבר, כל זמן שתפגוש הדת המוסלמית, הקופאת על שמריה וחסרת הסובלנות, בדת הנוצרית, שהיא מעשית יותר אך דתית מעט פחות". ברשימה נוספת מאותו יום קבע: "הערבי ירעיש ויתקע בחצוצרות, אחרים באירופה ישירו את תהילותיו אם תשתתק התזמורת המקומית, אבל הוא יישאר במקום שהינו ובמקום שהיה מאז ומתמיד - תושב המזרח, המטפח רעיונות מפגרים וראייתו מגעת רק עד קצה מִשנותיו צרות האופק של מוחמד".

בתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, הציע מיינרצהאגן למי שהיה אז ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', להקים מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל על-פי מפה ששירטט. "איתנה אמונתי שבתוך 20 עד 30 שנה תקום בארץ ישראל מדינה יהודית ריבונית. הדבר לא ימצא חן בעיני הערבים והם יתקיפו מכל העברים". מיינרצהאגן אומנם סיפר על תוכניתו זו ללויד ג'ורג', אך העריך כי הלה לא קלט את הדברים, לפיכך ביקש מאלנבי להעלות את הנושא בפני משרד המלחמה. ככל הידוע, לא היו כל התפתחויות בכיוון זה. אבל לימים, כששליטתה של ישראל התפרשה גם על פני חצי האי סיני, שימש מדבר זה כחיץ בין ישראל לבין צבא מצרים ובקרבות של 1973 הייתה הלחימה בו קריטית לשמירת ביטחונה של ישראל.

ב-‏23 באפריל 1948, כשהוא בן 70, נקלע מיינרצהאגן לחיפה. באותו יום נערכו בעיר הקרבות המכריעים בין יהודים לערבים. מיינרצהאגן, שהיה על סיפונה של ספינה בריטית בנמל חיפה, ראה כי הבריטים מזעיקים פלוגת חיילים מהספינה כדי להגן על האספקה הבריטית בנמל. הוא השיג מדים, רובה ו-‏200 כדורים מאחד החיילים, ירד לנמל והצטרף באופן פרטי לכוחות ההגנה ואף הפליא לפגוע בלוחמים הערביים. לוחמי ההגנה לא ידעו בדיוק מיהו הקשיש המשתתף בקרב לצידם, אך ביצועיו לא הותירו ספק באשר ליכולתו ולכוונותיו. כשאזלה תחמושתו התגלה מיינרצהאגן על-ידי קצין בריטי והוחזר לספינה. "עליתי לסיפון", סיפר, "החזרתי את המדים שלי לידידי, ניקיתי את הרובה שלו ואחר כך הזמנתי בקבוק גדול של שמפניה, שאותו שתינו יחד בתא שלו. בסך הכול היה לי יום נהדר". הוא האריך ימים דיו כדי לחזות לא רק בהקמת מדינת ישראל, אלא גם בניצחונה במלחמת ששת הימים. ב-‏17 ביוני 1967 הלך לעולמו והוא בן 89.