הדוקטור שעליו אני מבקש לספר, שמו ד"ר יצחק ד'ארבלה. הוא היה הרופא התושב הראשון של ראשון לציון. גילה אותו הברון רוטשילד והפך אותו למנהל בית החולים שלו בירושלים.
הדוקטור הדגול היה גם בלשן, שידע 12 שפות על בוריין. אבל יותר מכל, אהב הוא את השפה העברית. הוא התמסר להפצתה. גילה אותו אליעזר בן יהודה והפך אותו לנשיא האגודה "שפה ברורה" למען "עברי דבר עברית". הרופא עסק רבות בקירוב לבבות בין העדות.
בתחילת תר"ן (1889) פיתה הד"ר הנפלא הזה, עוד חמישה אוהבי ארץ ישראל כמותו, ויחד עימם עלה להתיישב על קרקע סג'רה בגליל התחתון. בכך, יחד עימו הם היו מתיישביו הראשונים של הגליל התחתון.
חמשת שותפיו של הרופא, היו: גיסו, הרוקח משה רובוביץ, שהיה גם צייר הדיוקנאות הראשון בארץ. אליהם הצטרף יצחק בן טובים, חובב ציון ותיק ועסקן ציבורי ידוע. השלישי היה יהודי בשם מנדלהיזן. הרביעי עוד ירושלמי, והחמישי היה המבוגר ביניהם, שמו חיים-יעקב קריצעווסקי בן החמישים ושש. חיים-יעקב היה חב"דניק שבע ימים ומלא תקוות.
מכל החבורה הנפלאה הזו, נותר ביישוב החדש ושמו שזור, לאחר שבועות קצרים, רק חיים-יעקב. כל השאר, כולל הדוקטור, חזרו לירושלים.
עם דמדומי שחר של אחד הבקרים, התקיף שבט עז מצח ואכזר - ערביי שבט ערב-א-זבח, את אוהלו של חיים-יעקב, בקריאות עליהום. חיים-יעקב עמד בתפילת שחרית, על ראשו תפילין מהודרות. הרוכבים הערבים צועקים בקריאות קרב, והוא עיניו עצומות בדבקות והוא מתפלל בלחש, כשהטלית הלבנה עם פסיה השחורים, מתבדרת ברוח. השלווה של חיים-יעקב והבוז למוות, הדהימו את התוקפים הערבים, והם עצרו בסוסיהם, ירדו מהם והמתינו.
חיים-יעקב סיים את תפילתו, פקח את עיניו, חייך אליהם והזמינם לשבת עימו על המחצלת באוהלו. אור עיניהם של הערבים. הם אספו מתחתיהם את שובלי העביות והצטרפו אליו לארוחת בוקר.
חיים-יעקב מזג לאורחיו חמין, תה חלוט של בוקר, והם הזמינו אותו לפיתות טבולות בשמן-זית ובזוקות בזעתר, בצלים וזיתים ירוקים. חיים יעקב טעם ואכל איתם. אך בפיתות לא נגע, בשל דין הפרשת חלה. הוא ישב עימם ושיבח את הבצלים והזיתים. הם הבינו שלפניהם איש קדוש.
ערביי שבט ערב-א-זבח שמחו על היהודי הקדוש שבא לעבוד את האדמה. הם שמרו עליו מכנופיות השודדים ששרצו באזור. יתרה מזאת, כשחלה בקדחת, נשאו אותו על אלונקה לבית החולים. כעשר שנים לאחר מכן, קמה במקום שקידש חיים-יעקב, מושבה עברית. בה נתקבלו לראשונה שומרים יהודיים עוד בטרם קם ארגון 'השומר'. כיום זהו המושב אילניה.
נכדו של חיים-יעקב, גרא קרישבסקי, התמנה לקצין המחוז, תחת השלטון האנגלי. הוא הקים את משטרת הגליל. בני הנוער במקום היו מתפעלים מן הסוסה המעוטרת והמקושטת ומהקצין היהודי המהודר והגיבור.
כמדומני שבסיפור הקצר הזה, שמצאתיו בין דפי הספר המופלא 'כל ההתחלות', מפרי עטו של גרשון גרא, צאצאו הסבא רבא חיים-יעקב, טמון סוד הגאולה.
וכך כתב חיים-יעקב לבנו, בהיותו שוכן בטח בדד, באוהלו אשר בגליל התחתון: "יושב אני בסדגרא, חמשת העבריים שהיו עמדי עזבוה מפחד מתקפת הערבים כי כך באה השמועה. אני לא אעזבנה, כי כאן ביתי. מלבדי אין איש. חי אני באוהל, יריעותיו שק קרוע. אני יושב על שטיחי שהוא מחצלת ובה חורים הפרושה על האדמה. מאורי עששית נפט העומדת על פח המשמש כשולחני. ובעצמי מכין לי מזונותיי. אבל נעימים לי חיי כאן, רגבים אלה, עפרה של ארץ הקודש, מכל חדרים מרווחים בחוצה לארץ. לא אמירן בכל ארצות רוסיה, ולא אסכים יהא אשר יהא לעזוב את ארצנו הקדושה ולשוב לחיי התוהו שם. כי טוב לי כאן למרות בדידות. כי כאן ביתי ומקומנו כאן. על כן צרור חפציך בני, חזור ובוא. אביך, אוהבך, המתפלל כל יום לבואך, אמן".
ככה בונים מדינה יהודית. כך קמה ההתיישבות בגליל התחתון. מי שלב שומע לו, יקשיב היטב, וישמע את חיים-יעקב מדבר מתוך ליבו. קם לנו דור יהודי חדש אשר ממשיך את דרכו של האיש הקדוש הזה. דור חדש ישן אשר מתנחל בגבעות ובהרים וגם בלבבות. אשריינו שיש לנו דור כזה.