בתודעה הציונית שהתפתחה מהרבע האחרון של המאה ה-19 נתפס חג החנוכה כחג הגאולה הלאומית, והמקבים היו לסמל הגבורה היהודית המתחדשת. מול הדלקת נרות החנוכייה ומוטיב הנס שהיו ביטוי לתפיסה דתית פסיבית, גלותית בלשון זמננו, הועמדה התפיסה האקטיבית שהתגלמה ויוצגה בגבורה ההרואית של הלוחמים החשמונאים.
ביטוי מובהק לשינוי הגדול נתן פרופ' יוסף קלאוזנר במאמרו "חנוכה - סמל ואזהרה" שפורסם בשנת 1938 בעיצומם של מאורעות הדמים ("המרד הערבי") בארץ ישראל. המאמר ראה אור בכרך הראשון של סדרת "מועדים - סדר הספרים לחגי ישראל", שפרסמה הקרן הקיימת. עצם הבחירה בחנוכה כנושאו של הכרך הראשון בסדרה שפרסם המוסד המרכזי להתיישבות יהודית בארץ ישראל באותם ימים, יש בו כדי להעיד על השקפת העורכים והמוציאים לאור.
במאמרו שואל קלאוזנר: מה היה חנוכה לפני 40 שנה? והוא משיב: "על הניסים, הלל, וקריאה קצרה בתורה, הדלקת הנרות הקטנים והדקים של שעווה או שמן, לביבות וקלפים לגדולים וסביבון לקטנים". כללו של דבר, חג שכל תוכנו ומהותו מתמצים בין בית הכנסת והבית הסגור של המשפחה. ומהו חנוכה עכשיו? "חג החשמונאים, חג מלא תשואות, חג לאומי גדול שבכל תפוצות ישראל חוגגים אותו בנשפים ובנאומים, בשירים ובזמירות, בטיולים ובתהלוכות". ומסכם קלאוזנר: "נשמה חדשה נופחה בחג העתיק ורוח אחרת נתחדשה בו".
מאמרו של קלאוזנר נותן ביטוי מובהק לאידיאל שטיפחה התנועה הציונית: לראות במקבים-חשמונאים את המודל למאבק מצליח על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. ראוי לזכור את תוצאותיהן המרות של שתי המרידות הנוספות: המרד הגדול ומרד בר-כוכבא. כ-2,000 שנים לאחר שהממלכה החשמונאית פורקה על-ידי צבאות רומא בפיקודו של פומפיוס, חזרו החשמונאים לתודעה הלאומית היהודית כמי שהצליחו לשחרר את הארץ משלטון זר, להקים מדינה שהייתה לממלכה, לחדש חיים לאומיים יהודיים בארץ ישראל, לטבוע מטבעות כביטוי עליון לריבונות, לחדש את השפה העברית ולנתק (גם אם לא לחלוטין) את תושבי הארץ משפות העמים שסבבו אותם או שכבשו אותם.
שלושה מבני מתתיהו החשמונאי הנהיגו את יהודי ארץ ישראל בשנים 167-134 לפנה"ס. הראשון היה יהודה המקבי, המפקד והמצביא שירש את אביו והוביל לנצחונות גדולים על הכוחות הסלבקים-יוונים ועל המתייוונים. יונתן קיבל את הפיקוד על תנועת המרד לאחר נפילת אחיו בקרב אלעשה. בתקופת מנהיגותו הגיעה המשפחה לעמדת הנהגה מדינית ודתית, כאשר מונה ככהן גדול. שמעון תפס את הגה השלטון לאחר שאחיו יונתן נרצח והוא אשר כונן את מדינת החשמונאים.
אידיאל של חזון הנביאים
במאמר זה אני מבקש לעיין במגילת העצמאות של מדינת החשמונאים, כפי שאנו יכולים לקרוא אותה בפרקים י"ד-ט"ו של ספר מקבים א'. לנגד עיני ניצבו התרגום והפירוש של פרופ' אוריאל רפפורט בהוצאת יד יצחק בן-צבי.
פרק י"ד מתאר את התשתית להקמתה של המדינה החשמונאית. תיאור החיים בתחומי השלטון החשמונאי הם כאידיאל של חזון נביאי ישראל: "ותשקוט הארץ כל ימי שמעון, וידרוש טוב לעמו, ותיטב בעיניהם ממשלתו, וכבודו כל הימים. ועם כל כבודו לקח את יפו לנמל, ויעש מבוא לאיי הים. וירחב את הגבולות לעמו, וימשול בארץ. ויאסוף שביה גדולה וישלוט בגזר, בבית צור ובחקרא, ויבער את הטומאה ממנה, ואין עומד לפניו.
"ויהיו עובדי אדמתם בשלום, והארץ נתנה יבולה, ועץ השדה את פריו. זקנים ברחובות ישבו, כולם בטוב שחו, והבחורים לבשו הוד ויחגרו כלי מלחמה. לערים נתן אוכל, ויתקין בהן כלי מצור, עד אשר נקרא שם כבודו עד קצה הארץ. עשה שלום בארץ, וישמח ישראל שמחה גדולה. ויישבו איש תחת גפנו ותאנתו, ואין מחריד... את התורה דרש, ויבער כל רשע ורע. את המקדש כיבד, וירבה את כלי הקודש".
דומה שתיאור פיוטי יותר מזה לחיים היהודיים בארץ ישראל קשה למצוא. אך פסוקים אלו הם הרציונל להקמת המדינה, אלו הנימוקים המקדימים בדומה לנימוקים הניתנים בפתח מגילת העצמאות של מדינת ישראל. כבר העירו חוקרים רבים, כי מסמך הכינון של המדינה החשמונאית כתוב בדומה למסמכים יווניים שהיו מוכרים באותה עת בארצות שהיו בהשפעה הלניסטית.
הישגים צבאיים ודתיים
ניתן באמצעות טקסט זה להרחיב בתיאור מדיניות החוץ והפנים של שמעון, אך ענייננו בהתגשמות השלטון העצמי היהודי. בהמשך הפרק מובאת תעודה שהיא הצד האופרטיבי במגילת העצמאות של המדינה החשמונאית. פתיחת הקטע - בנימוקים וברקע להחלטה העכשווית להעניק לשמעון מעמד של ראש מדינה: תרומתו ותרומת בני משפחתו להישגים שהושגו למען העם ביהודה. מיד בתחילה מוגדר התאריך: י"ח באלות בשנת 140 לפני הספירה, השנה השלישית לשלטונו של שמעון. מנקודה זו אנו קוראים מסמך מדיני שכמותו נכתבים או עשויים להיכתב גם בימינו אנו, הנקרא "באסיפה גדולה של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו":
"יען כי כאשר היו בארץ מלחמות תכופות, שמעון בן מתתיה ואחיו נתנו את נפשם לסכנה והתייצבו נגד אויבי עמם, כדי שיעמוד מקדשם וגם תורתם, וגם כבוד גדול כיבדו את עמם... וירא העם את נאמנות שמעון ואת הכבוד אשר חפץ לעשות לעמו, וימנו אותו מושלם וכהן גדול, בגלל כל המעשים שעשה והצדק והנאמנות אשר שמר לעמו, וביקש בכל דרך לגדל את עמו. ובימיו צלח בידיו לבער את הגויים מארצם ואת אשר בעיר דוד בירושלים, אשר עשו להם חקרא [מבצר], אשר יצאו ממנה ויטמאו סביב למקדש, ויפגעו פגיעה גדולה בטהרה... ויחליטו היהודים והכהנים שיהיה שמעון מושלם וכהן גדול לעולם, עד עמוד נביא נאמן".
הרקע להחלטה הראשונה מסוגה נעוץ בהישגיו הצבאיים: כיבוש מבצר החקרא שבו ישבו מתייוונים, סילוק האוכלוסייה הלא-יהודית מאיזורי התיישבות יהודיים וכמובן הכיבוש של גזר ויפו, שפתח נתיב בין ירושלים לים התיכון. לא פחות חשובים הישגיו הדתיים יוצאי הדופן, שבזכותם הוא מקבל משרה כפולה: הנהגה חילונית כמושל, והנהגה דתית ככהן הגדול. במשרה הדתית העליונה, כהן גדול, קדם לו אחיו יונתן, אלא שהוא מונה על-ידי שליט סלבקי בעוד שמעון מתמנה על-ידי היהודים ובכך יש לו, כמובן, לגיטימציה רבה יותר.
בכך אין די ולמשרותיו של שמעון נוספות עוד שתיים: "שיהיה לשר צבא עליהם שידאג לענייני המקדש, שיתמנו על ידו [אנשים] על עבודותיהם, ועל הארץ ועל כלי הנשק ועל מצודותיהם, ושישמעו לו כולם, ושכל המסמכים בארץ ייכתבו בשמו". שמעון למעשה הופך לשליט יחיד אך לחלוטין לא כל יכול. הוא לא מתמנה מטעם העם למלך ולא מוענקות לו סמכויות לחוקק חוקים או לשפוט. בכך כמובן נבדל השלטון היהודי המתבסס על ההלכה והמתגבש בעקבות מגילת העצמאות מהשלטון הסלבקי בארצות שהקיפו את ארץ ישראל.
כמו התנועה הציונית?
המעבר של בני משפחת החשמונאים ממפקדי גרילה בהרי גופנה למעמד של מושל וכהן גדול מעורר כמובן את השאלה: עד כמה יוזמי המרד ובראשם מתתיהו חשבו מלכתחילה על שלבי המרד, ממאבק דתי למאבק צבאי, ממנו למאבק פנים-יהודי נגד המתייוונים ולמאבק מדיני להקמת מדינה חשמונאית.
על כך אומר פרופ' זאב ספראי מאוניברסיטת בר-אילן, המתמחה בתקופת הבית השני: "המרד החשמונאי התחיל כמרד דתי, הרגש הלאומי לא היה קיים עדיין. רק בהמשכו הוא היה למרד לאומי. החשמונאים רקדו טנגו בין הלאומיות לדתיות. הלאומיות השתמשה בשפה הדתית ושאבה מהדת את עוצמתה".
אין פלא אפוא, שהביטוי בעל המשמעות הלאומית ביותר הוא תשובתו של שמעון הנדרש על-ידי השלטון הסלבקי לוותר על אותם מקומות שכבש. תשובתו הייתה זה מכבר לתשובה בעלת משמעות אקטואלית ביותר לזמננו ולוויכוחים הפוליטיים בחברה הישראלית: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא [רכוש] זרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר על-ידי שונאינו, בלא משפט, באיזה זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו".
האם אפשר לעשות השוואה בין מדינת החשמונאים שבשנת 103 לפנה"ס הייתה לממלכה לבין מדינת ישראל של זמננו? אם נחזור לראשית דברינו, הרי שהתנועה הציונית ביקשה לראות בחשמונאים מודל לתוכניותיה ופעולתה. על כך אומר ספראי:
"יש דמיון בין שתי המדינות, אך יש גם הבדל מאוד גדול. בשני המקרים נוצרה תנועה לאומית, אלא שאצל החשמונאים היא הייתה דתית, ואילו בציונות היא הייתה חילונית, ללא אל וללא פולחן". והוא מוסיף: "הציונות הייתה צורה אחרת של דתיות, אך ראשוניה כמובן הכחישו זאת. גם בימינו אנחנו רואים את הריקוד בין לאומיות לדתיות, אך קשה מאוד לדעת לאן זה יוביל. מה קרה במקרה החשמונאים - כולנו יודעים או קוראים בחנוכה".