לפני 10 ימים התפרסמה כתבה מאת ירדן סקופ, בעתון
הארץ, על קיום תערוכה באוניברסיטת ת"א, בשם: "שבעה קנים: אמני הר חברון עם הפנים לתל אביב - מפגש אמנות שחוצה גבולות". וכך נכתב בה בין השאר: מוצגים ציורים וצילומים של אמנים יהודים מאזור הר חברון. מאז עלתה התערוכה ביום שלישי שעבר, שלחו מספר מרצים מכתבים להנהלת הספרייה, בהם הם מוחים על הצגתה משום שהם רואים בה תערוכה פוליטית המיועדת להאיר את מפעל ההתנחלויות כולו באור חיובי במסווה של אמנות, ובפרט את אזור הר חברון שעדויות מתארות בו יחס קשה במיוחד כלפי האוכלוסייה הפלשתינית.
אחד מן המציגים הוא אלעזר אמיתי, תושב היישוב כרמל (ליד סוסיא), נכדו של
יעקב מלץ, מי שהיה שופט בית המשפט העליון (בדימוס). לא הייתי מציינת ייחוס זה אילמלא, אחרי שיחה עם דן איזיקוביץ, פרופ' בדימוס באותה אוניברסיטה, שלא מחה נגד התערוכה (יש כאלה) ואף הביע דעתו על המוחים, שלח אליו שני מכתבים. האחד מאת השופט הנ"ל אל מר שוקן, בשנת 2002, והשני בשמו אל סבא יעקב מלץ. שניהם אקטואליים במידה שווה.
הריהם לפניכם:
ב"ה
לכבוד:
סבא יעקב ז"ל,
זכית להיות סבא רבא לאסיף הלל "ילד קטן חובש פאה מטייל בכרם" כהגדרת
עיתון הארץ.
היית שמח מאוד לראות את תמונתו מתנוססת בתערוכת אמני הר חברון המוצגת בימים אלה באוניברסיטת ת"א בה אני מציג את עבודותיי.
אני יודע, סבתא בטח הייתה נוזפת בי שאני מציג צילום בו נראה אחד מניניה מטייל בין שורות הגפנים כשהוא נועל את הסנדלים הפוך. אבל אל דאגה סבא, תנוח דעתך, איש לא שם לב. עיתונאי
עיתון הארץ אומנם שמו את הצילום המדובר בראש הכתבה אך כדרכם הם היו עסוקים בפאות שלראשו ובאדמה ה"כבושה" שלרגליו ולא בסנדלים ההפוכות.
מבקרי התרבות של העיתון התאפקו ולכן בכתבה על סיקור התערוכה הצליחו להכניס רק תשע פעמים את המושג "התנחלות" ושמונה פעמים את ה"כיבוש". שאפו!
סבא אהוב, אם אנחנו כבר מדברים על כיבוש, היו השבוע שתי אמירות במשפחתנו הקשורות לנושא: הראשונה, אסיף הלל (הילד והפאות) פנה אלי ושאל: "אבא, מתי כבר האנשים מת"א יחזירו לנו את התמונות שלי שהם לקחו?"
והשנייה, צופיה (הילדה והצמות) הסבירה לי ש"היוונים כבשו לנו את בית המקדש אבל אנחנו כבשנו להם את הכותל".
במהלך קריאת הכתבה בעיתון הארץ נזכרנו בך סבא, ובמכתב ששלחת למר שוקן, עורך העיתון לפני שנים:
יעקב מלץ, שופט בית המשפט העליון (בדימוס) יג' סיון תשס"ב 14.05.02
מר שוקן מכובדי,
מעיד אני על עצמי שהייתי קורא קבוע של עיתון הארץ עוד בילדותי, בבית אבא. גדלתי בבית ציוני ואני עד היום ציוני ללא תקנה. במשך השנים הרבות לא מצאתי סתירה בין היותי ציוני לבין קרי את הארץ. לצערי, חל בנושא זה שינוי דרסטי בתקופה האחרונה. בשביל אנשים כמוני, הפך עיתונכם יותר ויותר קשה לקריאה. המאמרים האנטי ציוניים ואף אנטי יהודיים נעשו יותר ויותר תכופים, יותר ויותר בוטים, עד שיכולים הם לשמש ביטאונם של שונאינו.
אינני יכול יותר. אינני רואה יותר שום סיבה מספקת לכך ששעת קריאת העיתון מדי בוקר תהפוך לשעה של עגמת נפש וכאב לב-אני מבקש להפסיק לאלתר את המינוי שלי על הארץ.
בברכה, יעקב מלץ.
אז אל דאגה סבא, לא חידשנו את המינוי ולא בדקנו היכן ניניו של מר שוקן היום... אנחנו הנכדים ושלושים ושניים הנינים (והבטן עוד נטויה, ב"ה), ממשיכים לגדול, לשמוח, וליישב את כל מרחבי ארצנו, ובהארץ? בהארץ ממשיכים לשנוא. בימים ההם, ובזמן הזה.
תודה שאתה וסבתא ז"ל גידלתם אותנו לאהוב ליצור ולבנות ולא לשנוא ולהרוס,
מתגעגע, אלעזר.