נישומים מסוימים המנסים להתחמק ממס, רושמים את העסק על שם "איש קש", כגון בן משפחה אשר על שמו נפתח העסק ומדווח לרשויות המס. אך מי בפועל הוא החייב בחובות העסק לרשויות המס, בעל העסק האמיתי או איש הקש? סוגיה זו בדיוק נדונה בעניין בנלי טל. בית המשפט קובע כי יש לייחס את העסק, פעולותיו וחובותיו למס לבעל העסק האמיתי ולאו-דווקא לזה הרשום במרשמי רשות המיסים.
בנלי נרשם במרשמי מס הכנסה כבעל עסק של אלומיניום ושיפוצים בשנים 2009-2004. בכל השנים הללו, מלבד אחת (2006), דיווח על מחזור עסקי אפס, או לא מסר כל דיווח. פקיד השומה פסל את ספרי העסק, מאחר שנמצא, כי לא דווחו הכנסות של העסק באותן שנים. לאחר פסילת הספרים, הוציא פקיד השומה שומה לפי מיטב השפיטה לכל השנים הללו.
בנלי טען כי בעל העסק האמיתי הוא אביו - דוד. לדבריו, הוא עצמו נרשם כבעלי העסק כתוצאה מלחץ של אביו להתחמק מחובות ומנושים אשר היו לאביו. אין הוא מכיר את הלקוחות ואת הספקים, לא קנה או מכר סחורה, לא נתן שירות לעסק, לא הוציא חשבוניות בשם העסק ולא הכיר את יועץ המס אשר טיפל בספרי העסק.
דוד תמך במלוא גרסת בנו. העובדות הראו, כי כל רווחי העסק הגיעו לידי דוד, בנלי לא היה מעורב בעסק בכל צורה שהיא. בנוסף נטען, כי קביעת השומה, מבוססת על הנחות ונתונים שגויים.
בית המשפט קבע, כי על-אף התנהגותם הראויה לגינוי וקרובה לוודאי להיות פלילית של בנלי ודוד, הרי לצורך קביעת חבות המס, ענייננו בערעור אזרחי זה הוא בשאלה מי הפיק באמת את אותה הכנסה.
הרישום מהווה ככלל חזקה לנכונותו. אולם, לאור העדויות והעובדות, יש להכיר, כי דוד הוא למעשה בעלי העסק. זאת, לאחר שהובאו ראיות חזקות לפיהן דוד הפיק את ההכנסות מאותו עסק, ונסתרה חזקת הרישום על שם בנלי.
בית המשפט הוסיף ודחה לפחות חלקית את שיטת החישוב של פקיד השומה, בדבר היקף ההכנסות השנתיות, אשר נקבעה על-ידי שליפה של שאילתות ממרשמי שע"מ והשלמתן באופן יחסי, בלי כל נתונים ברורים להסתמך עליהם.
בית המשפט קבע, כי לא חייב להיות מתאם בין מספר החשבוניות בחודשים מסוימים לבין מספר החשבוניות שהוצאו ולא דווחו בחודשים אחרים. אמנם, ייתכן שלא הוצאו חשבוניות על כל העבודות ואף ייתכן שיש עבודות עבור גופים או אנשים פרטיים אשר לא נלקחו בחשבון. מצד שני, אין לחייב באופן אוטומטי, על-פי חשבוניות מחודשים אחרים.
כדי לאזן את הבלתי ידוע, עשה בית המשפט שקלול יחסי, בו לקח בחשבון גם את טענות המערערים והפחית את ההכנסות שנקבעו בשומות לפי מיטב שפיטה שנערכו על-ידי פקיד השומה.
בית המשפט גם דחה את שיטת החישוב של ההוצאות שערך פקיד השומה, בהתאם לתדריך כלכלי ביחס ל"יצרני תריסים" ובהתאם לתדריך הכלכלי ביחס ל"קבלני משנה לצבע". הוא קיבל את טענות המערער, לפיהן היחס הנכון של ההוצאות להכנסות, שונה מזה שנקבע בשומות לפי מיטב השפיטה.
לעניין זה נפנה לפסק הדין בעניין סעדי (ע"מ 58712-01-13, סעדי אבו מיאלה נ' מנהל מס ערך מוסף, אשר ניתן ב-11.12.2014), אשר בו לא קיבל בית המשפט את השומות לפי מיטב השפיטה שנקבעו על-ידי פקיד השומה בכללותן.
סוף דבר: עולה בעניין בנלי עיקרון חשוב, לפיו חזקת הרישום כבעל עסק במרשמי רשויות המס אומנם מצביעה לכאורה על זהות בעל העסק, אך מדובר בחזקה ניתנת לסתירה. כאשר נסתרת החזקה, החבויות לפי דיני המס יחולו על בעל העסק האמיתי והממשי (אף אם הוא חדל פירעון).