"חזרה בתשובה"? אני רק שאלה

במסגרת "קצרים" מציג מבקר הספרות אריק גלסנר אפשרות מעניינת באשר למניעי החזרה בתשובה, כריאקציה למבול המידע שבו מופצץ האדם המודרני מכל כיוון בכל עת. עם זאת, שאלת איפכא מסתברא מתבקשת באשר להמשך, שבו מוצדקת המשכיות "ההפצצה", בין היתר בטיעון באשר לזקנים המחייכים לתינוק ובכך "מכריזים על אהבת חיים רעננים למרות שהם עצמם כבר לקראת סופם". ובכן, הזקן מחייך אל התינוק השוכב רגוע, נקי, שבע ומאושר בעגלה, אך אינו מזנק אליו בצווחו באישון הלילה, ואין הוא מחויב כאִמו לתלאות לידתו וגידולו. דהיינו, קיים הבדל בין "לעשות לייק" לבין לקיחת אחריות. אך גם אם בטבע אין מנוס מהתחדשות, לפחות בשלב זה, עד שיתממש חששו של קינג באשר לאינטליגנציה מלאכותית שתפותח על-ידי המין האנושי ושאחר כך תגבר עליו (ממה החשש בעצם? ממצב של "נצחון התבונה"? לא ברור לי...). אך מה באשר לספרות? האם גם שם יש להחיל את חוקי הטבע באשר להתחדשות? לערסל "תינוקות" כמשקל נגדי לקבורת "מתים"? פרופ' יוסף אגסי אמר באחד הראיונות עמו כי ספק אם עשירית מעבודות ה"דוקטור" הנכתבות כיום שהוא קרא ראויות לתואר. ומה עם יתר הכתיבה המציפה ("'עודף המידע שאנו סופגים בחברות העכשוויות") מכל עבר, זו שגלסנר חושש כי היא עודפת ומרתיעה, וסבור כי היא גורמת לאנשים לחפש דווקא את התמצית המזוככת? גלסנר מתרפק על כתב העת "אמות" משנות ה-60' ומביע כיסופים להשיק כתב עת. אך מדוע להקים ולכתוב "כתב עת" (גם אם ישנם משאבי הזמן והכסף) כשאפשר (אולי חובה?) להפיץ מחדש גיליונות וכתבים כדוגמת "אמות"? הסיקסטיז הפכו לתקופת רנסנס במדע בטכנולוגיה ובאמנות, משהו (בדומה להר געש רדום, אולי?) שפורץ אחת למאות שנים. מדוע האובססיה להמשיך להפיץ כתבים חדשים? האם גם הספרייה הפרטית ביותר שלנו הפכה למין גירסת אייפון? האם המרנו את "הכמיהה לגאולה" בגאולת השדרוג – ספרים שיש לשדרג ולעדכן ללא ליאות, במין אובססיה? האם "שפה עברית אלגנטית עדכנית" כפי שהכתיר אחד המבקרים את תרגומו החדש של א. שבתאי ל"איליאדה והאודיסיאה" (במסגרת אחד המאמרים מטעם מקורבים, שהכותרת "קשרי הון שלטון" יאה גם להם) מצדיקה זאת? בתגובה קצרה לביקורת שכזו טענתי כי בכלל אין חיה שכזו "עברית אלגנטית", בין אם ארכאית או עדכנית, וכי בצורת הביטוי הנקראת "עברית" מדובר בשפת "תוכחה" (כמו מארש צבאי המלווה נידונים לגהינום: "על שלושה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו" או "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר") שמתאימה לאמירת "דברי אמת": לבקר, לסתור, לסטור, להתעמת וללחום. מתאימה לטרטור מכונת ירייה, המספרת אודות פסי עופרת המרטשים דמויות כהות על גבעת טרשים מרוחקת...מקראות שמפליאות בבריאת נבלים, אך הרבה פחות מכך עם נשים אלגנטיות אפופות שיק, בשאנז אליזה. מי שמתקשה בקריאת שפת טשרניחובסקי ימצא גאולה בתרגום שבתאי? למה שיאמץ את מוחו? מדוע שלא יתנחם בפלאי האינסטוש? אגב, מפעלו של שבתאי בתרגום מכלול היצירה היוונית, פשוט אין מילה בעברית המסוגלת לעשות עימו צדק ונסתפק במילה הצרפתית "שאפו"! האם מדובר כאן בדוגמה נוספת לתזה שלעיל? האם העברית היא אם כך גן עדן למבקרים דוברי תוכחה, בשל המשקל והמקצב הנובעים ממנה? אולי. אך ברור שאין הכוונה לדברים שאינם אלא מזמור נוטף שומן של פרופסור (המנסה לקדם ספר של הקולגה הוותיק במחלקה) שמבצע ניסיון גניבת דעת המוסווה כמאמר "ביקורת ספר", בעודו מנסה בעצם ליחצ"ן ולמכור פרוות ומעילים: "חליפה יוקרתית תפורה מעשה אמן, אבל כאשר בוחנים את צד הבטנה של החליפה היוקרתית הזאת, מתגלה שהיא עשויה טלאים טלאים של אריגים מסוגים שונים. אני אוהב את הקו החדש הזה. הוא מאפשר לנו ליהנות משני העולמות. גם לשקוע בסיפור גדול מהחיים, ספוג בניחוח רומנטי גותי... רומאן בשל, מרגש וחכם של סופר גדול שמזמין אותנו לצלילה משכרת לצד התבוננות דקה"... אולי סוף-סוף יבינו, לכל הפחות הפרופסורים המומחים לשפה העברית וספרותה, כי עדיף להם להניח את עסקי "אופנת האלגנט" לצרפתים? ספק אם תזיק 'התבוננות דקה' בפרוות ומעילים מנבלות דובים וסוסים שפשטו זה עתה בכיכר השוק...

האם "עסקי הרצח" מבטיחים יותר?

לא מזמן השתתפתי בכיתת אמן של בימאי ותיק, ידוע ורב זכויות בנוף התיאטרון הישראלי. המודעה והשם המתנוסס בה נראו מבטיחים, מה גם שהודגש כי תעסוק ותדגים בעזרת קטעים מתוך "יוליוס קיסר" – מחזה שאותו הצלחתי לשנן בעל פה לבחינת הבגרות באנגלית (מאמץ שבא לחפות בעיקר על העובדה שלא הייתי מסוגל לחבר משפט בסיסי באנגלית כמו "איך מגיעים לתחנת המטרו הקרובה?"). ההתנסות אכן הייתה מאלפת, בעיקר בשל "חופש יצירתי" שנטל הבימאי לעצמו בהקטנה והגחכה של דמות מצביא עטור הישגים ובלתי מנוצח (ולו אפילו פעם אחת), מנהיג שכל קיסרי רומא (כמו גם שליטים אלפי שנים אחריו) בחרו לקשט את עצמם בתואר הנגזר משמו – "קיסר". הבמאי עשה זאת בין היתר בבחירה מגמתית של דוברים במחזה, אנשים שמשפט ההיסטוריה כבר חרץ כי פעלו מתוך מניעים של קנאה, צרות עין (לעומת ברוטוס שפעל מתוך דאגה לרפובליקה למרות אהבתו האישית ליוליוס קיסר) ושנאה אישית. מה פלא כי הרהורים שכאלה הם שהחלו "לתופף" את רגלי הימנית? הקצב הלך וגבר עם התקדמות הסדנה, מה גם שהיותו "אמן המחויב ומגויס למען החברה", גרמה לבימאי לחזור ולהזכיר לציבור הנוכחים כי איש קטן השואף לגדולות מנסה לשלוט בנו גם כיום (דהיינו לפני כשנתיים), כקיסר ממש, אך אצלנו, להבדיל, אין האומץ לקום לעשות מעשה... השיא היה בעת הצגת נאום ברוטוס להמון הרומאי להצדקת חיסולו של קיסר, שבו הוא נוטל אחריות ומסביר כי למרות האהבה אליו ולהערצה שלה היה ראוי בשל נצחונותיו, שילם קיסר בחייו בשל היותו "שאפתן". האם אפשרי כי היות האדם "שאפתן" מצדיקה רציחתו? לא היה מקום לתרגום אחר? הבעתי תמיהה זו, הפעם בקול (מנומס עדיין), והבימאי משיב בביטחון: "מה זאת אומרת? הלא מדובר בתרגום המופתי של המשורר הדגול והידוע...", ואכן אין עוררין על היותו שכזה. דא עקא, "הייתי רוצה לראות משורר, דגול ככל שיהיה, עומד בכיכר הפורום ומסביר לאספסוף הרומאי כי 'הסלב' האהוב עליהם, זה שהביא להם מצעדי ניצחון ושלל, זה שהפך את רחובות רומא ממבני חמר להיכלות שיש, ומנמק שרצח את קיסר האהוב והנערץ בשל היותו שאפתן". הטרוניה בוטאה בשלב זה בכעס שהאפיל על הנימוס. אכן במקור האנגלי כתוב "ambitious", מילה שכיום מתורגמת כ"שאפתן" – מונח שאף לא סטודנט אחד ימצא עצמו מתקבל לתוכנית יוקרתית כלשהי למנהל עסקים אם לא ינכס וינפנף בה כחמש פעמים לפחות בנימוקי בחירתו במסלול זה דווקא. לעומת זאת, לא כך היה מעמדה של מילה זו בחברה האנגלית של תקופת שייקספיר, בשלהי תקופה פוריטנית דתית נוקשה, כאשר "שאפתנות" נחשבה בעיני הכנסייה לאחד החטאים חסרי הכפרה (כדוגמת גרגרנות, ניאוף וכדומה), ממש בדומה לחטאי אקרוס, ששאפתנותו קראה תיגר על האלים, שהענישוהו במותו בהתרסקות. מי אמר כי רק האלגנטיות היא תכונה חמקמקה.

דוגמה נוספת לכישלון "השדרוג"

נמצא בידי תרגום של "אקספרס לגרדום" (ז'ורז' סימנון) במהדורת הוצאת "מזרחי", שהיא לחלוטין אינה בחזקת המקבילה ישראלית ל"גלימארד" היוקרתית... גרסת ספר דק ורזה (ומקומט כהוגן) בתרגומו של הסופר קלמן קצנלסון. יצאה לאור גם גרסה חדשה ומשודרגת של "אקספרס לגרדום", בתרגום ושפה "עדכנית" של יהושע קנז...ביג מיסטייק! אני תוהה כיצד קנז השלה את עצמו כי תצלח בידו התגנבות יחידים שכזו...לחטוף את ליבו של ז'ורז' סימנון ולהשתילו בחזה הקורא הישראלי... משימה התאבדותית בעליל. אני? האם הייתי מתפתה לכך? די היה לי להציץ בשם הגיבור (המופיע כבר בשורהראשונה) קיס פופינגה, כדי להגיד: "נייט", לעולם לא אצליח לתרגם דמות שכאילו גזורה מציורי אחת הגילדות של רמברנדט. אך מה באשר לקנז, ומה באשר למובאה בפתח ספרו "התגנבות יחידים"? הוא בחר לשבץ שם מדברי ג'וזף קונראד (מתוך "בלב המאפליה"): No, it is impossible; it is impossible to convey the life sensation of any given epoch of one's existence... האם בחר קנז להתעלם מן האזהרה שמצא לנכון להביאה לנו? ניחא, אך הלא הוא מודע היטב לקשיי התרגום, ולראייה, את שם ספרו "התגנבות יחידים" הוא העדיף לתרגם לאנגלית במילים Heart Murmur וטוב שכך. אפשר להתעמק ולהשוות שורה עם שורה, פיסקה עם פיסקה, ולהוכיח את עדיפות התרגום הישן על פני עטו של סופר צבר (שעל יצירתו העברית אין עוררין). אך על-ידי "כלל אצבע" אפשר לעשות זאת מהר וקל: ההוצאה המשודרגת נפוחה וגדושה לעומת זו הרזה והקצרה – כישלון במבחן "הישראליות-עבריות (לדבר בקיצור ולעניין) האולטימטיבית"... ובחזרה למאמרו של גלסנר; אין טענות אל גלסנר על שהקריאה בחומר "ישן" "עושה חשק להקים כתב עת". זה טבעי ואנושי, מה גם שבמצב העניינים הנוכחי ברור כי לא יימצאו המשאבים לכך, כך שאין ממה להיבהל... אך אולי דווקא מצב העניינים היגע הוא שיוריד את האסימון לתאגידי המו"לות; במקום להמשיך במעגל הקסמים – תסריט שסופו המר ידוע לקורא כבר מראש ממש כמו אצל קיס פופינגה – יעלו ההוצאות את החומרים המשובחים שברשותם לקוראי הספרים האלקטרוניים? חומרים חסרי תחליף (שאינם זקוקים כלל לשדרוג!) שכסף ועמל רב הושקע בהפקתם, וכעת הם בחזקת אבן שאין לה הופכין... ובכלל, אפשר להגיד בביטחון כי כל עוד אין משבצים לוגיקה של מבקרי ספרות במטוסים שבהם אנו טסים, וכל עוד אין מנסים "לתרגם" מאוויי סופרים ואנשי רוח לשפת מדיניות ומהלכי ממשלה (הנושאת באחריות לתינוקות וזקנים כאחד) – והלא כבר הראינו כי עסקי "התרגום" והאינטרפרטציה אינם פשוטים כלל – אפשר להמשיך להשתעשע בכתיבה כלשהי, ממש כמו משרבט שורות אלה, גם אם זו כלל וכלל אינה מהווה חוליה כלשהי ברצף הקיום שבטבע, אלא דווקא ביטוי לאותה חיות, אולי. אך באשר למהירות שבה אנו נוטים להכתיר "יורשי עצר" מצד אחד וחוצבים "מערות קבורה" כדי להטמין ולשכוח את גדולי העבר מצד מאידך-גיסא, כאן נשארת עדיין השאלה פתוחה ועומדת. "אני רק שאלה", כאמור.