חזירות פוליטית מתחפשת לצדק חברתי

פירות שמופקים מקניינו של אדם הופכים גם הם לקניינו. פירות עבודתו וכשרונו של אדם שייכים בלעדית לו. משאב טבע או מינרל שהתגלה מתחת לפני שטח של קרקע פרטית צריך להיות קניין של בעלי הקרקע. בעלי הקרקע רשאים לנצל כל משאב שביכולתם להעלות לפני השטח בקידוח אנכי מכל נקודה בחלקה שבבעלותם. זכיונות לחיפושי נפט בקרקעות שבבעלות המדינה צריך למכור לכל המרבה במחיר, ובכלל זה זיכיונות לאזורי קידוח במים הכלכליים של מדינת ישראל (הזיכיון נמכר כיום ל-30 שנה). תנאי הזיכיון צריכים להיות פשוטים, ברורים, ויפקעו אם בעל הזיכיון לא החל בקידוח תוך פרק זמן מוגדר. מי שגילה גז או נפט (או מינרל אחר) בקידוח מוצלח - פירות התגלית צריכים להיות לרכושו הבלעדי. היותו של משאב טבע רכוש פרטי מסבירה את הכמות העצומה של קידוחים בארצות-הברית: באוקטובר 2014 בלבד הונפקו 7,227 היתרים לקידוחים חדשים ברחבי ארה"ב! זאת לעומת כ-400 קידוחים בישראל (חלקן על-ידי חברות ממשלתיות) מאז קום המדינה. כ-55 אחוז מכלל קידוחי הנפט בעולם מבוצעים בתוך ארה"ב. אחת ההצלחות היחידות של הקומוניזם הוא הטמעת ההכרה בציבור שרכוש בבעלות פרטית הוא שורש הרוע על פני אדמות. לא כל רכוש פרטי, שכן בדמוקרטיה לרוב הגדול יש רכוש פרטי כלשהו. חלק ניכר בציבור מאמין ש"קצת" רכוש פרטי - זו תופעה תקינה. אבל מי שצובר בכשרונו (או במזלו) הרבה רכוש - זה כבר מאוס, ועל המדינה הסוציאל-דמוקרטית צריכה להחרים את "הרכוש העודף" בצורה של מס גבוה, מיסי ירושה, או אפילו הלאמה. סיסמאות פוליטיות להחרמת רכוש וחלוקת פירות ההחרמה זוכות בדרך כלל לאהדה נרחבת. מי יתנגד לקבל כסף מהמדינה, אפילו אם מקור הכסף בהחרמת רכוש פרטי? הרי הכסף הוחרם מ"עשירים חזיריים". כשנשיא צרפת פרנסואה הולנד החליט להחרים שלושה רבעים מהכנסות העשירים בצרפת, הציבור ברובו מחא כפיים. גם את הממונה על ההגבלים בישראל, דייויד גילה, מהללים על החלטתו להפקיע זכיונות גז. הים הוא רכוש ציבורי בתוקף נסיבות היסטוריות. רק ב-1982 הושגה הסכמה באו"ם על הגדרות אחידות ל"מים טריטוריאליים" ול"מים כלכליים" ולא לפני שטכנולוגיית הקידוח הימי הבשילה, שכן עד אז הסוגיה לא הטרידה כל כך את המדינות. משפותחו טכנולוגיות קידוח במים עמוקים, נוצר ערך כלכלי לים. איננו רוצים שהמדינה תכפה עלינו גביית מיסים בכוח לצורך חיפושי נפט וגז ממשלתיים. אני שונא סיכון ומסרב להשקיע את חסכונותיי בחיפושי נפט, ידידי אוהב סיכון ונוהג ההפך. אין זה מוסרי שהממשלה תכפה עלי להמר על חיפושי נפט באמצעות חברה ממשלתית. אין לנו אמון בעסקים ממשלתיים ובייחוד בעסקים ממשלתיים שנכפים עלינו. לכן, חיפושי גז צריכים להתבצע על-ידי יזמים פרטיים, כאשר כל הסיכון יחול עליהם. מובן מאליו שדייג שמשקיע הון ועבודה ומעלה דגים ברשתו - אלה יהיו רכושו הבלעדי. הדגים, למרות שהם משאב טבע, אינם נחשבים ל"רכוש העם". גם הגשם ממנו נהנים החקלאים אינו רכוש העם. איש לא יקבל כ"דרישה מוסרית" קריאה להחרמת 80 אחוז משלל הדיג לטובת המדינה. הסיכון והיקף ההשקעה בחיפושי גז ונפט גדולים לאין שיעור מהסיכון שבחקלאות ודיג. למרות זאת, קל להסית את הציבור נגד חברות גז שהצליחו. אף עיתונאי לא הזיל דמעה כאשר המשקיעים בחברת "שמן" שקדחה מול חופי אשדוד, הפסידו כ-600 מיליון ש"ח בקידוח יבש. ההגינות מחייבת ש"העם" שרוצה להיות שותף ב-80 אחוז מהרווחים ישתתף גם באותו שיעור בהפסדים... הנפט והגז אינם "שייכים לעם", כפי שהפִּלפלים שמגדלים בערבה אינם "שייכים לעם" למרות שמגדלים אותם על קרקע ש"שייכת לעם". גם פרס נובל לכימיה שייך לפרופ' עדה יונת ולפרופ' דן שכטמן למרות שמכון ויצמן והטכניון "שייכים לעם". פירות הכישרון, העבודה וההצלחה שייכים לפרט ולא לקולקטיב, לא ל"מדינה".

למי שהיזמים יחליטו. המדינה הקרובה ביותר היא ישראל, ולכן הוצאות השיווק לצרכנים בישראל יהיו הנמוכות ביותר. המשק הישראלי קטן, ולכן מהר מאוד ייווצרו עודפי היצע. את היתר ימכרו היזמים לצרכנים בעולם.

באיזה מחיר יימכר הגז?

במחיר הכדאי ביותר לצדדים בעסקה. מפעל ישראלי יחתום על הסכם עם ספק הגז החדש, רק אם מחיר האנרגיה יהיה נמוך מהמחיר שהמפעל משלם עכשיו לחברת חשמל, או לסולר שהוא רוכש מבתי הזיקוק. ספק הגז יצטרך להציע מחיר די מפתה, בחוזה לזמן ארוך, כדי שבעלי המפעל יסכימו לבצע את ההסבה לגז. ספק הגז ינסה לקבל את המחיר הגבוה האפשרי. זכותו. כפי שכל אחד מאיתנו ינסה למכור את הרכב או הדירה במחיר הגבוה האפשרי. המוכר אינו כל-יכול, יש לו הוצאות עתק שעליו לשלם, הלוואות לבנקים שצריך לפרוע, שעון הריבית מתקתק גם בשבתות וחגים. הוא חייב למכור. יש לו תחרות ממקורות אנרגיה נוכחיים ואם יתמהמה, צפויה לו תחרות מספקי גז עתידיים. הוא ישאף להבטיח לעצמו לקוחות שיחתמו עמו על חוזים ארוכי טווח - אבל את זה יוכל להשיג רק תמורת פשרה במחיר. במקביל, ינסה מפיק הגז לייצא. כאן כבר ייתקל בשוק בינלאומי "אכזר". התחרות תכה בו מכל כיוון - יהיה עליו לעלות במדרגות הסיכון - לגייס הלוואות נוספות, לוותר על אחוזי בעלות בעסק ולהכניס שותפים נוספים, להשקיע במתקני הנזלה יקרים או בצנרת אספקה ארוכה פי כמה וכמה מזו המספקת גז לישראל. כדאי לו למכור כמה שיותר לשוק המקומי ומהר - לכן המחיר לשוק המקומי יהיה "סביר", ולא צריך שהממונה על ההגבלים יקבע את מחיר הגז הראוי.

אם שוק הגז יהיה פתוח ללא התערבות של המדינה, ייתכן שתצמח תחרות אמיתית. דווקא הרווחיות הגבוהה של היזם הראשון תזמין כניסה מהירה של מתחרים נוספים לענף חיפושי הגז והנפט בישראל. ייתכן שהיזם הראשון דווקא ינסה אסטרטגיה עסקית שונה: יתחייב למחירים נמוכים לאורך זמן, כדי להקטין את התמריץ למתחרים חדשים להיכנס לענף - רווח נקי לצרכן הישראלי. התחרות לגז קיימת כאמור גם מצד מקורות אנרגיה מסורתיים, ובעקיפין גם משוק הגז העולמי. כמו בתחומים רבים אחרים, כל שהממשלה צריכה לעשות זה לא לעשות: לסלק ידיה מהתערבות במשק הגז, להסיר מכשולי רגולציה שמעכבים הנחת צנרת-גז כפולה ומשולשת. הולנד היא מדינה קטנה כמו ישראל, אך מזה עשרות שנים היא מרושתת בצפיפות בצנרת להובלת גז ונפט. הולנד הפכה למרכז להפצת גז לכל אירופה. צינורות גז ונפט של חברות מתחרות מתנקזים להולנד מבריטניה, נורווגיה, צפון אפריקה ורוסיה. להולנד לא נגרם שום נזק, ואילו אצלנו מתווכחים שנים היכן ימוקם צינור הגז השני.

התחליף למונופול פרטי הוא מונופול ממשלתי. לאחרונה מתרבות הדרישות להלאים את הגז בדרכים שונות. הצעותיו של ח"כ דב חנין פופולריות בטוקבקים; סבר פלוצקר קורא בידיעות אחרונות "תנו למדינה את לוויתן" (28.12.14); ודרישתו של הכלכלן ח"כ אבישי ברוורמן לפיקוח על מחיר הגז מקובלת על פוליטיקאים וכוכבי תקשורת, וכנראה תתקבל לבסוף. אלא שדווקא הפיקוח הממשלתי על מחירים ועל כמויות היצוא ינציחו מונופול בחסות הממשלה. במקום להתמודד בשווקים מול הצרכנים -יתמודד היזם מול פקידי ממשלה. היזם יצטרך "לשכנע" פקידים ופוליטיקאים להעלות מחירים וכמויות יצוא. איך משכנעים? באמצעות טבלאות, מצגות וגרפים, ובמקרה הרע - באמצעות "תרומות חברתיות" והבטחת ג'ובים "לאחר הפרישה" מהשירות הממשלתי. מהר מאוד נגיע למצב שהממשלה המפקחת תראה את עצמה גם אחראית לעתידו הכלכלי של מונופול הגז, כפי שהיא דואגת ל"יציבות הבנקים". הלאמת הגז בגרסה זו או אחרת תיצור "חברת חשמל חדשה" - ועד עובדים עם היד על ברז הגז, "גז חינם" לעובדים, העסקת קרובי משפחה והפסד מצטבר של כ-80 מיליארד ש"ח כמו לחברת החשמל "של העם". חברת גז ממשלתית לא תראה שקל מ"מכירת גז" לירדן ולמצרים, כפי שחברת החשמל אינה גובה חוב של כמעט 2 מיליארד שקל מהרשות הפלשתינית. שיקולים פוליטיים של חברה ממשלתית לא יאפשרו לגבות חובות גז מערבים... האם חברת גז ממשלתית תנתק את ממלכת ירדן מגז, היות שהמלך נמצא "בקשיים כספיים זמניים"?... פיקוח על מחירים כמוהו כסיבסוד הגז לצרכן. וכשמתחילים בסיבסוד, קשה לפוליטיקאים לסגת. הלחצים הפוליטיים תמיד יהיו לכיוון העמקת-הסיבסוד - כך מושגת "תשואה פוליטית" מקסימלית. בוונצואלה הדלק עולה 18 אג' לליטר. מחיר מסובסד דומה קיים ב"מדינות נאורות" אחרות, שבהן עלולים השליטים להיפרד מראשיהםם אם ינסו לצמצם את הסובסידיה. ערב הסעודית מפיקה כ-9 מיליון חביות נפט ביום, אבל מעטים מודעים לכך שערב הסעודית צורכת כמעט שליש מכמות זאת - כ-3 מיליון חביות (מסובסדות) ליום! בערך כמו צריכת הנפט היומית של הודו. צריכת הדלק המסובסדת בערב הסעודית מזנקת בתלילות מדהימה, עד כי אנליסטים כבר מחשבים את היום שבו תתחיל ערב הסעודית לייבא נפט... הזוי? ואילו איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי שהתברך ברזרבות גז מהגדולות בעולם (במקום השביעי), הפכו כבר השנה ליבואני גז נטו! אפילו כוויית כבר מייבאת גז נוזלי בחודשי הקיץ. מציאות הזויה זו היא תוצאה ישירה של מדיניות סבסוד אנרגיה "לעם" שהתחילה "בקטן" לפני שנים רבות. מונופול פרטי שפועל ללא התערבות ממשלתית מגיע למעמדו בזכות שירות טוב לציבור. "מייקרוסופט" ו"גוגל" הם מונופולים כבר שנים רבות. "גוגל" - בזכות שירותי החיפוש והמייל החינמיים, ו"מיקרוסופט" - בזכות התימחור הנוח של מוצריה המועילים. המעמד המונופוליסטי של "מיקרוסופט" אפשר לה לכאורה למכור את תוכנת ה"אופיס" או ה"ווינדוס" ב-5,000 דולר לחבילה בודדת - אבל אז הכנסותיה היו יורדות ומזמן היו צומחים מתחרים. אם הבחירה היא בין מונופול ממשלתי (אפשר להוסיף ללא היסוס את התואר "מושחת") לבין מונופול פרטי - עדיף שיהיה פרטי. למי שיש עדיין ספק לגבי התנהלותו של מונופול נפט ממשלתי מוזמן לקרוא על פטרובראז - ענק הנפט של ממשלת ברזיל. כך מנהלת ממשלה את "הנפט של העם הברזילאי" ולא יכול להיות אחרת.

מעסקי הגז יש לגבות מיסים כמו מכל עסק אחר במדינת ישראל. מס הוא תמיד שרירותי ולצערנו גם נחוץ. אם שיעור מס-החברות עומד על 25 אחוז, אז זהו המס שגם חברות הגז צריכות לשלם. מס "סביר", אחיד וקבוע יגרום לחברות נוספות להצטרף לענף, כמויות ההפקה יעלו, וגם הכנסות המדינה ממיסים יעלו. חבילת המיסוי המיוחדת שנתפרה לחברות הגז מורכבת משכבות רבות: תמלוגים 12.5 אחוז, מס חברות 25 אחוז, מס רווחי יתר 50 אחוז. וזה עוד לפני הפיקוח על המחירים שהוא מס לכל דבר - ההפרש ממחיר השוק הוא מס שהמדינה גובה ומחלקת אותו מיד לצרכני הגז כסובסידיה. מיסים נוספים נגבים בהמשך שרשרת המיסוי: על שכר עבודה, דיבידנדים, מסחר במניות החברה. המדינה כבר מחרימה, כנראה, למעלה מ-80 אחוז מהרווחים כמס (עוד לפני "הפיקוח" המתוכנן). ההכנסה מהמס לא היית נוצרת, אלמלא גילה יצחק תשובה את הגז. הכנסות מס עתידיות נוספות לא יהיו, אם חברות ויזמים ידירו רגליהם מישראל. אף פוליטיקאי אינו בונה חבילת מיסוי מיוחדת לחברת הייטק שהצליחה "למעלה מהמשוער", או לסרט קולנוע ישראלי שובר קופות שמסתבר בדיעבד כמוצלח. השוויון היחיד שצריך להיות במדינה הוא בפני החוק, גם בחוקי המס. אם המדינה תחדל לערום קשיים על עסקי הגז, יתגלו כנראה עוד מאגרים רבים, כמויות ענק יישאבו ויימכרו, הכנסות המדינה ממיסים ינסקו מהר מאד. בינתיים, בחישת המדינה בעסקי הגז כבר גורמת לנזקים: חיפושי גז חדשים נעצרו לחלוטין ב-2014, וארבע שנים מאז גילוי הגז ב"לוויתן", עוד לא נראה באופק אפילו קצה הצינור שיזרים את הגז לישראל.

קל מאוד להשתכנע מדמגוגיה סוציאליסטית מטעה. שלי יחימוביץ' מתבלבלת: "העם" לא נתן ליזמים את הגז. היזמים הסתכנו וגילו גז שהיה ממשיך לרבוץ במעמקי הים. גז ש"העם" לא גילה במשך 60 שנה ולא יכול היה לגלות (בעזרת חברות ממשלתיות) גם בעוד 60 שנה. היזמים גילו את הגז והם שנותנים את חלקו למדינה בצורת מיסים. המשכורת של יחימוביץ' ממומנת מעושר שיצרו אנשים עובדים, וחלקו מוחרם למימון הסקטור הציבורי - לא להפך. הסוציאליסטים אוהבים "לפקח על מחירים" כאן, ברוסיה ובוונצואלה. החידוש הישראלי הוא שהסוציאליסטים הישראלים החליטו לפקח גם על ההכנסה הגולמית של היזמים, על "פער התיווך" ברשתות המזון, או הקשקוש של "400 אחוז רווח" על הגז. הכנסה גולמית אינה רווח. משק הגז המעוות רוכב על מערכת כלכלית מעוותת מבסיסה - עיוות על גבי עיוות. לדוגמה: המדינה, כאמור, גובה מיסי עתק ממשק הגז (בסביבות 80 אחוז). הקליינט העיקרי של הגז בעתיד הנראה לעין הוא חברת החשמל שבבעלות המדינה. עכשיו המדינה צריכה להחליט איפה לעשות את "הרווח": להכריח את חברת הגז להוריד את מחיר הגז - ואז הממשלה תפסיד הכנסות ממס אבל "תרוויח" הכנסות בחברת החשמל, כי לא כל ההוזלה של עלות החשמל תגיע לציבור. כך אפשר יהיה להקטין את גיבנת החוב של חברת החשמל. או אולי לאפשר לחברות הגז לגבות מחיר גבוה, וכך המדינה תוכל להגדיל את הכנסותיה ממיסים ולעזאזל עם חובות חברת החשמל. אבל מי זו "המדינה"? המיסים על הגז שייכים לכאורה לעם, אבל גם חובות חברת החשמל ישולמו לבסוף על-ידי הציבור. פלונטר? לא מדויק. המיסים שנגבים "שייכים" לממסד הפוליטי, בעוד שהחובות כן "שייכים" לציבור... ההכרעה תיפול לבסוף לפי הקריטריון התקף במדינה סוציאל-דמוקרטית: התועלת הפוליטית המֵרבית שניתן להפיק בכל חלופה. מדינת ישראל עולה על דרך מכשולים של עיוות משק הגז, של הרחקת משקיעים מישראל בגלל חזירות פוליטית, ושל פגיעה ברמת החיים של כולנו. כנראה שאין מנוס מלחזור על שגיאות של מדינות אחרות שהלכו בדרך זו. לצערנו, פניית הפרסה תתבצע רק בעוד 20 שנה, כמו במקסיקו, רק אחרי שניווכח איך מדינה סוציאליסטית יכולה להפסיד גם ממשאב טבע שופע.