היה כבר מי שקבע שהחיים והמוות ביד הלשון. ואכן, להבל הפה יש כוח עצום. בכוחן של מלים להרוס ולבנות. כך או אחרת ברור למדי שמחייה הלשון העברית, אליעזר בן יהודה, היה בוודאי מתהפך בקברו למשמע השפה העברית העילגת, השגורה כיום בפי רבים וטובים מאיתנו.
הדעת אומנם נותנת שטבעה של שפה הוא בכך שהיא מתפתחת עם הזמן ומעת לעת אף יוצרת בעצמה שפה חדשה. אלא שבמרוצת השנים יצרה השפה העברית פער עצום, שספק אם בכלל ניתן לגישור בין מה שהיה כשר בעבר לבין מה שהוא כשר בהווה.
מן הפער הזה נוצרה, למעשה, שפה חדשה, שמקומה לא יכירנה על מפת הבלשנות המקובלת. למרבה הצער הפכה העברית של היום לשפה שהיא ממש משובשת. כזו שאין עימה ועם כללי הלשון הבסיסיים ולא כלום.
הדברים חמורים במיוחד בשל הלגיטימציה והגושפנקה שנותנת האקדמיה ללשון העברית לשגיאות השפה הנפוצות, כשמחרים-מחזיקים אחריה בלשנים ישראלים ויהודים בארץ ומעבר לים, כאילו קיבלו תורה מסיני.
סירוס
האמת היא פשוט הפוכה. מי שמופקדים על משמר השפה יורקים לבאר שממנה הם שותים ובה בעת מרעילים את המים. בהבל-פיהם הופכת אצלם נקבה לזכר וזכר לנקבה, כשהדקדוק והתחביר שלהם מסתרסים.
הגדיל לעשות פרופסור נכבד (מטעמי צניעות שמור שמור עימנו), המופקד על לימודי הבלשנות העברית באחת האוניברסיטאות המכובדות. אותו פרופסור מצא לנכון לטעון כי השפה שאנו דוברים כיום איננה, בעצם, עברית, אלא ישראלית. את השיבושים המיוחסים לשפה הזו הוא מצא לנכון לקדש, בטענה שיש להשרישם "מכוח ההרגל". כך, למשל, לגיטימיים, לדעתו, מטבעות הלשון: "שני נשים", "עשר אנשים", או "שלושה תפוחים בחמש-עשרה
שקל". אותו איש אולימפוס אקדמי גם הביע את ביטחונו שלא ירחק היום והאקדמיה ללשון העברית תכשיר בעצמה, רחמנא לצלן, את "מטבעות הלשון" האלה.
אבל, מה לנו כי נלין על אוטוריטה כמו האקדמיה ללשון העברית, שכבר קבעה, בהבל-פיה, כי הספירה בעברית אמורה להיעשות תמיד בלשון-נקבה. "הכבש השלוש-עשרה" ולא "הכבש השלושה-עשר". לא שיש לנו דבר נגד הפמיניזם, אבל את הלשון לא מוכרחים להפוך, בכל מחיר, לפמיניסטית, מה גם שמדובר במפורש במין זכר, שכבודו במקומו מונח. אז למה, בעצם, לקפח אותו?
תעויוט
אז אם בארזים נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי הקיר? השכם והערב אנו שומעים באמצעי התקשורת (הכתובה והאלקטרונית) על "כמויות" (במקום "מספר") אנשים, כאילו מדובר בקילו אחד או שניים מהם; על מטבע "קטנה" (במקום "קטן"); על "בית משפט השלום" (במקום "בית המשפט השלום", שזהו שמו הנכון, בדיוק כמו בית המשפט "המחוזי" ובית המשפט "העליון"); על כתב "פלילי" (שכלל לא חטא ושטופלים עליו אשמת-שווא, במקום לומר: "כתב לענייני פלילים"); על "האיש הפך נכה" (שהוא מעשה פלילי, במקום לומר: "האיש הפך לנכה"); על עט "כותבת" (במקום עט "כותב"); על הצומת "הקרובה" (במקום הצומת "הקרוב"); על הוא "השמין" (את מי, לעזאזל) בחמישה קילו (במקום: הוא, שמן" בחמישה קילו); ועל "הוא שוקל 70 קילו" (במקום "משקלו" 70 קילו). ומה עם המדינה "הזאתי" (במקום המדינה "הזאת") הפושה אצלנו בכל חלקה טובה?
הגיעה העת ש"האקדמיה ללשון העברית" תעשה לביתה ולא תתמהמה עוד, שאם לא כן תהפוך במהרה "שפת העבר" שלנו ל"שפת אבר" גס ומחוספס, תרתי-משמע, וכל השומע - תצילנה אוזניו!