אֶל הָחֹפֶשׁ
הַיְּצִיאָה מִמִּצְרַיִם אֶל הָחֹפֶשׁ
אֵינֶנָה יִצִיאָה לְשֶׁם בִּלּוי וְנֹפֶשׁ
הַיְּצִיאָה מֵעַבְדּוּת אֶל הַעֲבוֹדָה
בִּצְעִידָה בַּמִּדְבַר לָאֶרֶץ הַיְעוּדָה
הַיְּצִיאָה מִמִּצְרַיִם אֵינָה גְּזֵרָה
ּלְעַם יִשְׂרָאֵל הָיְתָה לוֹ בְּרֵירָה
לְהִשָׁאֵר בְּאֶרֶץ זָרָה וּלְהִתְבּוֹלֵל
אוֹ לָצֵאת כּעָם נִפְלָאוֹת לְחוֹלֵל
מִשֶּׁבָחַר הָעָם בַּיְּצִיאָה לְחֵרוּת
מָצָא עַצְמוֹ קָשׁוּר בְּחוּזֶה כָּרוּת
לְקַבֵּל הַתּוֹרָה וּמִצווֹתֶיהָ וְעֻלָּהּ
וּלְהִסְתַּגֵּל לִהְיוֹת כְּעַם סְגֻלָּה
וחזקתי את לב פרעה
לחזק את לב פרעה, משמעה לגרום לו להתלרט על שנתן לבני ישראל לצאת ממצרים, למרות שפרעה אמר למשה ואהרן: קומו צאו מתוך עמי גם אתם (משה ואהרן) גם בני ישראל ולכו ועבדו את ה' כְּדַבֶּרְכֶם.(יב/לב) כל שפרעה רצה להפטר מצרתם של בני ישראל וממה שהמיטו עליו ועל עמו על-ידי אלוהיהם. שהביאוהו להכיר בכוחו של אלוהי ישראל לכן בקש ממשה ואהרן: וברכתם גם אותי (יב/לב. הנה עתה בְּשַׁלּחַ את העם, קרה משקורה לעתים עם מי שאיננו שלם עם מעשהו. על זה יש פתגם בערבית שאומר: רָאחַת אִלְ סַכְּרָה וּאָגַ'ת אִל פַכְּרָה (راحت السكره واجت الفكره) בתרגום חופשי: "תמה החגיגה ובאה הדאגה". הקב"ה אמר למשה ואהרן: וחזקתי את לב פרעה, ורדף אחריהם(יד/ד). מדוע זה דרוש אחרי שישראל יצאו ממצרים? כי הסיבה היתה: וְאִכָּבְדָה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי ה'.(יד/ד) על כך אומר רש"י: כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מִתְגַּדֵּל וּמִתְכַּבֵּד ...כיון והוא (פרעה) התחיל בּעֲבֵרָה כלומר היה הראשון שצוה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א/כב) הקב"ה רצה להשלים מלאכת המכות במכה אחת נוספת אחרונה.. המכה האחת עשר, לכן הקב"ה נטע בלב פרעה ועמו את החרטה על ששלחו לחופשי את העבדים ששרתו אותם. זה דומה למי שמותר על רכוש ללא תמורה: ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מֵעָבְדֵנוּ. (יד/ה) לפי תפיסת העולם בתקופת העבדות העבדים היו רכוש האדון. אבל לענייננו זו הייתה עִלָּה להביא על פרעה ועל עבדיו המצריים מכה נוספת אחרונה ולטבעם בים סוף שנאמר בשירת הים: ופרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִּמְצוֹלֹת כמו אָבֶן. (טו/ד,ה) במכה זו שקל להם הקב"ה למצרים מכה כנגד מכה. כי פרעה רצה לפגוע בריבוים הטבעי של בני ישראל, לכן צוה לטבע כל הזכרים בים, לכן פרעה וחילו טובעו בים כי רצה הקב"ה להפרע מהם.
כפיות טובה של ישראל
בפרשת שמות דברנו על כפיות טובה של פרעה ועמו על כל אשר עשה למענם יוסף. הוא היטיב והם הרעו עם עמו. והנה ישראל עצמם נהגו בכפיות טובה כלפי הקב"ה, שעשה להם את הנסים והנפלאות והוציאם מעבדות מצרים ונתן להם את המן כלחם השמים במשך ארבעים שנות נדידתם במדבר ונתן להם את השלו כבשר לאכילה. והוליך לפני בני ישראל עמוד ענן ביום ןעוג אד בלילה להנחותם בדרך לארץ כנען. למרות כל אשר עמהם הקב"ה הם התלוננו. הרגל מגונה זה מלוה את עמנו לאורך הדורות . מקבלים ומתאוננים. זה התחיל במרה שם המים היו מרים והמתיקם להם. תלונות בני ישראל החלו כבר בחדש השני ליציאתם ממצרים, בְּשָׁכְחַם את כל אשר עשה להם הקב"ה: וַיִּלּיֹנוּ כל עדת בני ישראל: מי יתן מוּתֵנוּ ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.(מז/ג) בעוד אנו מדברים תנאי החיים הקשים, אחרי שפרעה וחילו טובעו בים, מופיע בזירה עמלק עָם מר ואכזר ונלחם בבני ישראל. עמלק רדף את ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים . פירוש השם עמלק. בשפה הערבית עִמְלָאק (عملاق) שפירושו עָנָק. לעתים מכנים אדם בכינוי הפוך מן המציאות כדי ללגלג עליו ולכן ייתכן שבני עם זה, הם היו דוקא ננסים או גוצים -קטני קומה. לפי המסורת המן הרשע שזמם להרוג ולאבד את כל היוהדים, היה ממוצא עמלקי וכינויו היה המן האגגי, אגג היה מלך עמלק. יש להניח כי עמלק זה הופיע לאורך הדורות בדמות ובשם אחרים. לא בכדי נאמר: כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים . והתורה אומרת כי זו מלחמתו ל ה' בעמלק מּדֹר דֹר.
וַיַּסַּע משה את ישראל מים סוף
אחרי השמחה והמחולות של העם ושל מרים והנשים בְּעָבְרַם בתוך ים סוף ביבשה, ואילו את פרעה וחילו טִבַּע בתוכו חילו וסוסיו של פרעה היו מעוטרים בעטורים מזהב ואלה טבעו אתם. בני ישראל לא אצו לעזוב את המקום כי תרו אחרי השלל תכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות. רש"י מוסיף ואומר כי הייתה ביזת הים גדולה מביזת מצרים. לפיכך הוצרך משה להסיעם שנאמר: וַיַּסַּע משה את ישראל. דהיינו הוליכם בעל כורחם, כי התמרדו כשראו את משה מוליכם למדבר לכוון מָרָה. ומשבאו למרה היו צמאים והמים שם מָרִים, ומשה בהנחית הקב"ה המתיק את המים וימתקו המים. יחד עם הנס שנעשה: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהו. (טו/כה) כלומר משה מצא צורך להכניס לתודעתם חוק ומשפט . כי משה כבר ראה את הנולד, ראה גם את קֹשִׁי עָרְפּוֹ של העם שלא נמלכו-נועצו במשה.
מכאן הוליך משה את העם במדבר, שנאמר: ויסב אלוהים' את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים (כלומר רק חמישית מהם) עלו בני ישראל ממצרים (יג/יח). מכאן ואילך מעשה הנסים התרחשו שהראשון בהם היה נס קריעת ים סוף. ועמוד הענן ועמוד האש, שכאמור הם הנחו ישראל בדרכם ביום ובלילה, המתקת המים במרה והכאת הסלע להוציא ממנו מי שתיה ברפידים, והמטרת המן והבאת השלו הוא הבשר. ועל שנאת עמלק לישראל נאמר במלחמה נגד עמלק: חלישת עמלק. פרוש חלישה זה חיתוך וניתן גם לשמוע ממנה לשון חולשה, ולמרות שאמר מחה אמחה את זכר עמלק, הקב"ה חס על החלשים שבהם, ולמרות שעמלק פגע בנחשלים, כפחדנים ובוגדנים.
דמותה ואישיותה של מרים והנשים בישראל
דמותה של מרים מתחילה להופיע כאשר הציעה לבת פרעה למשות את משה מן הים. בפרשה שלנו נאמר על מרים הנביאה אחות אהרן ולא נאמר אחות משה כי התואר נביאה ניתן לה בטרם נולד משה.ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בְּתֻפִּים ובמחולות. משמע כי התורה מתיחסת לנשים ולמעמדן ואינה שוללת שִׁירָתָן והנהגתן. והנשים יוצאות במחולות ושרות: ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. (טו/כא) מקומן של הנשים בתנ"ך מכובד וחשוב והתורה לא חסכה מלות שבח והוקרה לנשות ישראל. בראש הנשים ארבע האימהות שרה, רבקה, רחל ולאה, שהן עמוד התווך של עם ישראל אחר כך בנות צלפחד, מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה, שגרמו לחידוש הלכתי בדיני הירושה. יוכבד אמם של משה ואהרן ושל מרים הנביאה, דבורה הנביאה ששימשה כשופטת, חולדה הנביאה שניבאה לבכירי העם, עתליה שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, איזבל המלכה, רות המואבייה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול, אבישג השונמית ואסתר המלכה. ויעל אשת חבר הקני ואחרות שנתן לקרוא עליהן בתולדות עם ישראל.
נִתֵּן הוֹקָרָה לַנּוֹשְׁאוֹת בּעוֹל בְּתִפְאֲרָה
בְּנוֹת חַיִל לוֹחֲמוֹת הַדּבֵקוֹת בַּמַטָּרָה
נִקְרָא וְנֹאמַר צֶאֵנָה וּרְאֵינָה בְּנוֹת צִיּוֹן
בִּזְכוּתְכֶן עָם יִשְׂרָאֵל חָזָק אֵיתָן וְחָסוֹן
אַל נִשְׁכַּח שֶׁדַּרְכֵנוּ אֲרֻכָּה אֶל הַמְּנוּחָה
גָּבַרְנוּ עַל פַּרְעֹה דַּרְכֵּנוּ לָנִצָּחוֹן פְּתוּחָה
עוֹד נִגְּבַר עַל כֹּל שׂוֹנְאֵינוּ מִצָּפוֹן וְמִיָּם
לְקַוּוֹת לְאַחְדוּת בְּעֶת מִבְחָן לֹא מֻגְזָם