פרופסור סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אלקדס ושר לענייני ירושלים לשעבר ברשות הפלשתינית מפרסם בספרו "היה הייתה ארץ" את מכתבו של ראש עיריית ירושלים, צ'יא אלח'אלדי לידידו צדוק כהן, הרב הראשי של צרפת. "מי יכול לערער על זכויות היהודים בפלשתין? אלוהים יודע זאת. מבחינה היסטורית זו אכן ארצכם." אלוהים אכן יודע זאת אולם במשך השנים הסתבר שיותר ויותר אנשים אינם יודעים זאת. חלקם מתוך בורות וחלקם מתוך רצון עז לסלף את ההיסטוריה ולהצדיק את הצד הערבי-פלשתיני בסכסוך העקוב מדם בינינו לבין ערביי המזרח התיכון. שלמה זנד, מבקר הקולנוע שהפך להיסטוריון, שייך לקטגוריה השנייה כפי שבא לידי ביטוי בספריו: "כיצד ומתי הומצא העם היהודי", "כיצד ומתי הומצאה ארץ ישראל" ולבסוף במין המשך טבעי לספריו הקודמים הגיע למסקנה הבלתי נמנעת של ספרו השלישי, "כיצד ומתי הפסקתי להיות יהודי".
ההיסטוריון הנובר ומתעמק בנבכי ההיסטוריה ניצב בפני קשיים אדירים בייחוד ככל שהתקופה אותה הוא חוקר קדומה יותר. שני אתגרים מרכזיים ניצבים בפניו. אתגר המקורות - מהם המקורות האמינים עליהם הוא יכול להתבסס כדי לבנות את התיזה. האתגר השני הוא החשש המתמיד מפני אנכרוניזם. הבנת ההיסטוריה מתוך נקודת מבט עכשווית. בדיוק בשל כך ישנה חשיבות רבה בספרה החדש של ד"ר רבקה שפק-ליסק, "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל". ספרה החוקר את ההיסטוריה של ארץ ישראל מהתקופה ההלניסטית ועד הכיבוש העות'מאני, עשיר במקורות וחושף כיצד הפך הרוב היהודי היציב ששרר בארץ ישראל למשך כ-1500 שנה למיעוט ילידי בארצו בתחילת המאה ה-16. למרות רדיפות קשות, פוגרומים ומעשי ביזה ושחיטה מצד השליטים השונים בייחוד השליטים הרומיים אשר ביצעו בעקבות המרידות החוזרות ונשנות רצח עם של למעלה מחצי מיליון איש. למרות זאת המשיך מיעוט יהודי עקשן להיאחז בארצו ובראשית המאה ה-19 אף היוו היהודים רוב במספר ערים ביניהם ירושלים.
"האמת ההיסטורית" כפי שמוצגת בכתבים ערביים, פלשתינים וכן בספריו של זנד, מסלפת ביודעין ומשמיטה כל טיעון עובדתי שיש בכוחו לסתור את ההנחות והעובדות המובעות בספרה של ד"ר שפק ליסק.
לדוגמה, באנציקלופדיה בעריכת ד"ר טארק אלסוידאן, פעיל האחים המוסלמים שפורסמה בכווית בשנת 2009. פורסם לגבי תקופת החשמונאים במאה הראשונה לספירה, כי היהודים היו בתקופה זו מפולגים לשלוש קבוצות שאחת מהן היא החשמונאים. בראש החשמונאים עמד יהודה המכבי. לפי דבריהם "הוא אשר בנה את ההיכל כלומר את בית המקדש, וזהו שקר גדול אותו המציאו היהודים מזמן ולא חדלו מלהאמין בו עד ימינו." (עמ' 55). בשנת 66 פרץ המרד היהודי בשלטון הרומאי. בעקבותיו התחוללה מלחמה כבירה בין היהודים לרומיים במהלכה נכבשה ירושלים ונהרסה בשנת 70 לספירה. ניצחון הרומיים סימן את סופה של הנוכחות היהודית בפלשתין. היהודים עברו כך נטען באותה אנציקלופדיה לאירופה, ח'יבר, תימן וחצי האי ערב. במאה השביעית בעקבות הופעת האיסלאם וקרבותיהם עם מחמד, נביא האיסלאם ועמר אבן אלחט'אב הח'ליף השני, גורשו היהודים גם מח'יבר ומדינה ומכל חצי האי ערב. בכל מקרה דואג מחבר הספר להבהיר כי היהודים שיצאו לגלות בשנת 70 לספירה אינם היהודים של היום ואינם צאצאי בני ישראל הקדמונים. לא עומדת להם זכות אבות אברהם יצחק ויעקב שהיו מוסלמים מאמינים והאמינו בייחודו של האל. מסקנות הכותב כי הבית השני מעולם לא קם.
היהודים היו תושבי הארץ למשך תקופה קצרה מכיבוש יהושע בן נון (ששמו בשיבוש כך נטען הוא מקור השם יהודי בשפות האירופאיות) ועד ניצחון הרומאים במרד הגדול. מהם המקורות מהם שאב ההיסטוריון אלסוידאן את רשמיו? לא ידוע. שכן אין רישום מסודר ושיטתי של מקורות בגוף הטקסט אלא רק אזכור של רשימת ספרים בסוף הכרך ביניהם הקוראן והחדית' כמקור מידע.
החמור הוא כי אנציקלופדיה "לימודית" זאת היא חלק מחומר הלימוד ברשות הפלשתינית ובעולם הערבי וחלק מסדרת ספרים מצליחה בנושאי מדע ומחקר המיועדת לבני הנוער בעולם המוסלמי. הגישה לפיה די בכוחה של מלחמה אחת לכפות גירוש והשמדה של כ-2 מיליון יהודים, המהווים רוב בארצם היא כמובן פשטנית ואינה נכונה. כדי להפוך מדינה יהודית משגשגת כפי שהייתה מדינת החשמונאים במאה הראשונה לספירה לפרובינציה בה אוכלוסייתה היהודית הופכת למיעוט בארצה היה צורך בתהליך של רדיפות שנמשך לפחות כ-300 שנה. במובן זה הפרק השני בספר הדן במדיניות הרומית של חיסול הישות הלאומית - תרבותית והרוב היהודי בארץ ישראל הוא בעל חשיבות עצומה.
כל תיקוף היסטורי מותנה באידיאולוגיה, לעתים היא חשופה, לפרקים היא מסתתרת מבוישת (עמ' 76), טוען זנד. לכן הוא טוען בספרו כי הרומיים מעולם לא הגלו עמים. הם היו זקוקים לאוכלוסייה היצרנית לצורך הפקת מיסים ותוצרת. (עמוד 130).
המספרים אותם מביאים היסטוריונים בני התקופה מתוארים על ידו כהגזמות פראיות והוא מבטלן כלאחר יד. לאור זאת הוא מסיק שאם העם לא הוגלה כיוון שמדיניות הרומיים הייתה לא להגלות, ואם נתוני ההרוגים והמוגלים בעקבות הרדיפות והאסונות הנוראים שאירעו ליהודים בייחוד לאחר מרד בר כוכבא (132 -135) מוגזמים ומנופחים מעבר לכל דמיון, הרי שישנה מסקנה הגיונית נוספת, לשיטתו, והיא שהפלשתינים הם צאצאי אותו עם הגר על אדמתו "מאז ומקדם". בכך נתן שלמה זנד, תיקוף היסטורי מלא לאידאולוגיה של אש"ף כפי שבאה לידי ביטוי בפרסומים ערביים רבים. אידאולוגיה זו ספג ככל הנראה בעקבות קשריו הקרובים עם המשורר הפלשתיני, מחמוד דרויש שהתגייס לאש"ף והיה חבר במועצה הלאומית הפלשתינית משנות השבעים ועד לחתימה על הסכמי אוסלו. דרוייש שימש במשך שנים כעורך במרכז המחקר הפלשתיני של אש"ף בלבנון יחד עם צברי ג'ריס, ממייסדי ארגון "אסרת אלארד" (האדמה) שאף הוא עזב את ישראל בשנות השבעים ושירת באש"ף יחד עמו.
עבדאללה פראנגי, שגריר אש"ף בשנות השבעים ויועץ מיוחד לאבו-מאזן ביחסי החוץ הבינלאומיים, חיבר ב-1985 ספר בשם The PLO and Palestine. נקודת המוצא שלו היא שהפלשתינים הם צאצאי הכנענים והם סבלו כיבושים זרים רבים במהלך ההיסטוריה ביניהם הכיבוש היהודי של יהושע בן נון ושל ממלכת יהודה. היהודים לא תרמו דבר להיסטוריה של הארץ ולא פיתחו אותה כלל, כל מה שיש ירשו מהכנענים המפותחים. הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שישבו בארץ דורות על גבי דורות ממשיכים לסבול כעת מכיבוש נוסף, הכיבוש הציוני. מסקנותיו מדהימות: "למרות הכיבושים החוזרים ונשנים של הארץ קיימת אוכלוסייה ילידית שבאופן בסיסי שמעולם לא הופרעה והמשיכה להתקיים עד ימינו." זנד המשיך מסקנה זו והפך את אותה אוכלוסייה ילידית ליהודים הקדמונים. כמובן שפרנג'י אינו רואה ביהדות לאום ומכחיש בתוקף כל קשר היסטורי בין היהודים של אז לאלו של היום. כמוהו זנד.
באפריל 1946 פורסם בניו-יורק קונטרס ע"י ד"ר ג'ביר שיבלי מ-State College Pennsylvania, בשם: The Palestinian Reality. שיבלי לא היה מוסלמי. הוא היה נוצרי שהיגר מלבנון לארצות הברית שם למד במספר מוסדות אקדמיים ביניהם אוניברסיטת קולומביה. מאז 1921 שימש כפרופסור למתמטיקה. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לשאלת ארץ ישראל שהחלה בפעולתה בינואר 1946 ומסקנותיה פורסמו לבסוף ב-30 באפריל 1946 היותה את הרקע לכתיבתו של שיבלי שראה עצמו כערבי-לאומי. הקונטרס שכתב נועד להסביר ולו ברגע האחרון מדוע אסור להקים מדינה יהודית ויהי מה. לכן הוא החל לסתור אחת לאחת את כל טענות הציונות בדבר זכות היסטורית כלשהי.
טענותיו הם:
- אין לאומיות יהודית. התנועה הלאומית היהודית היא בסך הכול, מסכה המסתירה את פניו של הקולוניאליזם.
- היהודים היו ב-1920 מיעוט מבוטל בסה"כ רק 10 אחוז מהאוכלוסייה ועתה ב-1946 מהווים כבר 33% מהאוכלוסייה.
- הקשר בין היהודים לארצם הסתיים לפני 2000 שנה כאשר הרומיים הרסו את ירושלים והגלו את היהודים. הכיבוש היהודי של אז אינו יכול להצדיק כיום כיבוש נוסף בשם מה שהיה בעבר. כבר שיבלי מבלי שהתכוון לכך סותר את מחקרו "המעודכן" של שלמה זנד.
- הזכות ההיסטורית היא של הערבים הפלשתינים. היהודים נכנסו ועזבו את פלשתין לפחות שלוש פעמים בעוד שהאוכלוסייה הפלשתינית המשיכה לחיות שם יותר מ-4000 שנה. האוכלוסייה הפלשתינית ובייחוד הנוצרים הם צאצאים של העמים שכבשו את הארץ, חלקם אפילו עוד לפני ימי אברהם.
- הארץ לפחות ב-2000 השנים האחרונות הייתה ארץ ערבית. הערבים שורשיים וקשורים בכל נימי נפשם לארץ. לא היהודים.
- בנימה עכשווית. ליהודים אכן היה בית מקדש בהר-הבית והיום ניצב עליו מסגד עומר שהוא אחד מפסגות האומנות העולמית. היהודים רוצים לחזור להר-הבית ולבנות את בית מקדשם. אך האם זכויותיהם של 12 מיליון יהודים עדיפות על זכויותיהם של 300 מיליון מוסלמים, שואל שיבלי?
- היהודים הם גורם זר במזרח התיכון ולכן זה לא הוגן שיכפו את נוכחותם במדינה משלהם השוכנת בלב העולם הערבי ומונעת את איחודו. לכן הערבים יעשו הכול כדי להילחם בפלישה היהודית.
"התזה על התאסלמות המונית בזמן הכיבוש הערבי-מוסלמי היא חסרת יסוד מבחינת העובדות ההיסטוריות." המלחמות וצעדי השלטונות הממלוכים והערביים המתוארים בהרחבה בספרה של ד"ר שפק ליסק מסבירים כיצד הפכה הארץ לדלת אוכלוסין ואיבדה את הרוב היהודי שהיה בה. הארץ עברה תהפוכות דמוגרפיות שהובילו לחילופי אוכלוסין ניכרים. קשה להאמין, אם בכלל, שיש בארץ צאצאי כנענים מתקופת טרום אברהם אבינו.
הוועדה האנגלו-אמריקנית לא קיבלה את מסקנותיו של שבלי והעדיפה פתרון של המשך המנדט הבריטי תוך הבטחת זכויותיהם של היהודים לעלייה חופשית וקניית אדמות בכל חלקי ארץ ישראל. זאת עד להקמת משטר נאמנות מוסכם ע"י האו"ם. ועדות נוספות הוקמו לאחר ועדה זו שהאחרונה שבהם ועדת אונסקו"פ אימצה את תוכנית החלוקה והמליצה עליה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
הבריטים וחבר הלאומים וכן כל ועדות החקירה שחקרו את סוגיית הסכסוך בשנות המנדט הבינו, כי היהודים אינם פולשים באדמתם, נהפוך הוא. בסופו של דבר היוו היהודים בעברם ישות לאומית בעלת רוב לאומי בארצה במשך כ-1500 שנה. הם לא היו מיעוט כובש שחי וגורש מהארץ בדומה לצלבנים. אלא עם ששלט באדמתו או בחלקים נרחבים ממנה בממלכות שונות. הסיבה היחידה לכך שהיהודים הפסיקו להיות רוב בארצם והפכו להיות רק 10 אחוזים מאוכלוסיית הארץ בראשית המאה ה-20 נעוצה בכך שבדומה למה ששיבלי מסר בהגינותו, היהודים נרצחו ע"י הרומאים והביזנטיים במדיניות מכוונת שמטרתה שינוי אפיה היהודי של הארץ. זו האמת המחקרית שספרה של ד"ר שפאק ליסק מציג באופן חד וברור ומכאן חשיבותו. חידוש הרוב היהודי בארץ ישראל אינו פעולת גזל או פלישה אלא תיקון של עוול היסטורי שהציונות זכתה לתקנו בדורנו.