אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני מודה ומתוודה - המעמד הזה מרגש אותי. כמי ששליחות ציבורית הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של משפחתו, אין זה עניין של מה בכך עבורי לעמוד על דוכן הכנסת כמשרתם של אזרחי ישראל. עבורי מדובר בעוד שלב חשוב ומאתגר במיוחד, אבל במבט היסטורי מדובר בעוד שלב במסע, במסע האישי והמשפחתי שלנו בשירות הציבורי, באהבת ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, כאן במדינת ישראל שאני כל-כך אוהב ומעריך.
אי-אפשר לומר שהדרך שעברתי עד בחירתי כאחד מתוך 120 חברי משכן הכנסת, המייצג את הציבור בישראל, התחילה, כפי שחלקכם אולי חושבים, בפריימריז, רק לפני מספר חודשים. הדרך שלי לכנסת התחילה הרבה לפני כן. היא עברה בכמה מהנקודות הרגישות והכואבות שידע מחנה הימין והעם בישראל כולו, ההינתקות והשבר שבא בעקבותיה, פרשת חטיפת הנערים שזעזעה מדינה שלמה, ובעיקר פגישה אחת עם אם מודאגת שהפכה למגינת ליבנו לאם שכולה, ששינתה לי לגמרי את התוכניות.
כתושב אריאל, וכמי שהתחנך בבית הדוגל בארץ ישראל השלמה, הייתי חלק מההתנגדות האקטיבית לתוכנית הגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון. למעשה, קטעתי באמצע טיול ארוך של אחרי צבא בדרום אמריקה, כדי ללוות בשטח יחד עם חברי את ההתנגדות לגירוש. האמנתי עד הרגע האחרון שהתוכנית הנוראית שהובילה ממשלת שרון לא תצא לפועל. הפעילות האקטיבית הגיעה מאמונה שלמה בצדקת הדרך, אבל לצערי התוכנית יצאה גם יצאה אל הפועל. זכורים לי היטב, כאילו היה זה אמש, המראות המזעזעים של גירוש היהודים מביתם, הוצאתם בכוח על-ידי חיילים ושוטרים, הרס הבתים, פינוי בתי הקברות. נורא. תחושת שבר אמיתית. הרגשתי אז כי חרב עלי עולמי, תרתי משמע. אומר את האמת, התקשיתי להתאושש. התקשיתי להתאושש מהטראומה, לקחתי את זה אישית ברמה הכי הכי עמוקה. כבר אז אמרתי לעצמי באותו הרגע - כנראה שאני עם העשייה למען המדינה גמרתי. אם זה מה שעשו למתיישבים הנפלאים הללו, לחלוצים האמיתיים, למגן האנושי, טובי בניה ובנותיה של מדינת ישראל, אז אני לא מעוניין להיות חלק מזה. הייתי פשוט מיואש.
בשנה שאחרי נפצע אחי, לוחם "גולני", במלחמת לבנון השנייה. גם כאן היה לא קל. כאשר גיליתי איך משרד הביטחון מתייחס לאלה שחירפו נפשם בתעוזה למען העם והמולדת. קצת אחרי, וכמי שלמרות הכל העשייה עדיין זרמה ופועמת עמוק בקרב הלב, הובלתי ביחד עם חברי את מאבק הסטודנטים, מאבק הסטודנטים הגדול שהיה, ואף הצלחנו להוביל לשינוי אמיתי בהשכלה הגבוהה בישראל. בשלב הזה, כאשר הרגשתי שכולנו לא יותר מאשר כלים בלוח שחמט פוליטי, ולא משנה העובדה אם אתה נאבק למען הכלל, וכלל לא למען עצמך - החלטתי שאני לוקח לפסק זמן. נכנסתי לבועה של ייאוש, אותה בועה שקיימת אצל חלקים בציבור הישראלי. הפכתי לרגע לשופט סלון, כזה שיושב בבית, רק מבקר ומתלונן בדיעבד. עזבתי את העשייה למען המדינה, והלכתי לעשות למעני.
בקיץ 2014 חזרתי לביקור מולדת לרגל חתונה של בן משפחה. התכנון היה ביקור בזק, חזרה מהירה לחו"ל. אבל רק בישראל, כנראה, תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וכאן, כמו שכולם יודעים, המציאות עולה על כל דמיון. חוליית החמאס חטפה את שלושת בחורי הישיבה. סדר היום במדינה השתנה. משהו בלב אמר לי שאסור לי לחזור לחו"ל. משהו פנימי, עוצמתי, פשוט זרק אותי בחזרה למרכז העשייה הציבורית. כמובן שלא יכולתי להישאר אדיש למשך זמן רב. כל העם, אותם ימים, עקב בדריכות אחר החיפושים. אני החלטתי לארגן אוטובוס של חבר'ה צעירים מאריאל, לחיזוק המשפחות בשעתן הקשה. המשכנו גם בפעילויות רבות למען החיילים בשטח, במבצע "שובו אחים". באותו ביקור בו קיווינו לחזק, אז יצאנו נפעמים מתעצומות הנפש האין-סופיות, המדבקות.
הגעתי למשפחתו של גלעד שאער. המפגש עם בת גלים שאער, אימו של גלעד, ז"ל, היה עוצמתי במיוחד. באותו זמן בת גלים עוד הייתה אם מודאגת מאוד, שכעבור מספר ימים, לצער כולנו, הפכה לאם שכולה. לעולם אני לא אשכח את המשפט הראשון שהיא אמרה לי: למה אתה לא מחייך? ואת החיבוק החם שהגיע מיד אחרי מאופיר, אביו של הנער. נתקלתי בזוג הורים שנושאים על כתפיהם את כל המהות של הדבר הנפלא הזה שנקרא העם היהודי, עם הנצח. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. ישבתי בביתה של האם האצילית והמיוחדת הזו, בסיטואציה בלתי נתפסת. אמרתי לעצמי: מה חשבתי כשנסעתי לחו"ל? פתאום הבנתי באמת שאין לי את הפריבילגיה הזו שנקראת ייאוש. אין לי את הזכות להיות ברוגז עם המדינה שלי. אני,
אורן חזן, צריך להיות כאן, בארץ ישראל. זה הבית שלי והשליחות שלי, ובעצם של כולנו, היא כאן, לא בניכר.
קרה לי תהליך מאוד עמוק אבל בכיוון ההפוך. אם אחרי ההינתקות הייתי שקוע בצער, כמו צעירים רבים ואכפתיים אחרים, באותו סוג של דכדוך - דווקא עם כל הצער שבדבר, חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, אייל, גלעד ונפתלי, הי"ד, נתנה לי סטירת לחי, ואני הבנתי שהמקום שלי כאן, שהמעורבות והפעילות הציבורית היא חלק בלתי נפרד ממני. בלתי נפרד ממני ומהשורשים של משפחת חזן, אחת המשפחות השורשיות ביותר בליכוד, וכי יש לי עוד הרבה מה ועל מה להילחם כאן, ולתרום. באותו הרגע החלטתי שאני מוותר על אותה פריבילגיה שנקראת ייאוש, וחוזר לעשייה ולמעשים ציבוריים, מעשים טובים.
חברים, אם בת גלים שאער הייתה השוטר הטוב, שהחזיר אותי לארץ ולעשייה הציבורית, הרי שהשוטר הרע והמכוער שגם גרם לי לסיבוב פרסה רציני הוא אותו ארגון שמאל קיצוני המכנה את עצמו בציניות לא מעטה בשם "שוברים שתיקה". נאמר במקורותינו "מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו", ואפילו המשפט הזה מתגמד לנוכח מצגת השקרים והכזבים של ארגון השמאל האולטרה קיצוני, שנדמה שכל מטרתו היא כלי שרת בידי אויבי ישראל, ואויבי צה"ל. אני שואל את אנשי השמאל, שחלקם אף מכהנים כאן ומתייחסים לגיבובי השקרים והבדיות של אותו ארגון, כאילו היה תורה מסיני: מה השנאה העצמית הזו לכם? מה הוא יצר ההרס הזה, יצר ההרס העצמי כנגד בשר מבשרכם, הילדים של כולנו? צבא ההגנה לישראל והילדים שמשרתים בו. החסרים בעולם ארגונים אנטישמיים שונאי יהודים, ארגונים פלשתינים מנוולים, הרוקדים על דם יהודים, שצריך גם אתכם בקנוניה הזו? חברים, הגיע הזמן שתפסיקו לתת יד לרדיפת חיילי צה"ל, מגני העם היהודי בארצנו, בטח ובטח כאן בית המחוקקים.
מה קרה? מה קרה? אני שואל אתכם. בימים האחרונים אני שומע חברי כנסת תוקפים את צה"ל כאן, בתוך הבית, בתוך המשכן, ולרגעים זה מרגיש לי כאילו אנחנו נמצאים בתוך הפרלמנט של הרשות הפלשתינית, ולא בכנסת ישראל. תתעוררו, שונאי ישראל לא צריכים אתכם. יש להם מספיק שנאת יהודים ושנאה למדינת ישראל. הם לא זקוקים לעזרה. העולם מלא עד אפס מקום באנשים כאלה שכל השנאה הזו כלפי מה שקורה במדינת היהודים, מקור מבטחם של היהודים בכל העולם. די לעשות את זה, בטח ובטח באותו שבוע שבו אנו מציינים את הניצחון על הנאצים, יימח שמם וזכרם. אני מודיע לכם, צה"ל הוא צבא העם, הוא לא אויב העם. אני לא אתן לאיש מכם לפגוע בחיילי וחיילות צבא ההגנה לישראל. כל חייל שהולך לקרב יידע שיש מאחוריו אומה שלמה, חזקה ואיתנה, וכנסת חזקה, מגבה, מבינה, אוהבת, תומכת ומעודדת.
מכאן אני שואל את חברי, שר הביטחון, או יותר נכון אומר לך, ידידי, שר הביטחון. אני נמצא לצדך, בכל מה שקשור לנושא הזה. צריך לעצור את אותם גורמים מסוכנים מלשוחח את הצבא, מלשמוע סודות מדינה, מלקבל פרטים מבצעיים משדות הקרב. הכיצד הם מעזים, הכיצד הם מעזים לפרסם נתונים בציבור, אפילו ללא אישור הצנזור הצבאי? אני מזכיר לכולכם, חברים, אנחנו עדיין נמצאים בעימות. ביקורת היא דבר חשוב ומתבקש, במיוחד במדינות דמוקרטיות, אבל ביקורת לא נעשית על-ידי מי שלא מורשה לבצע אותה, בטח ובטח על-ידי אלה שממומנים על-ידי כספים עלומים. במקרה של "שוברים שתיקה", או בשמו האמיתי - שוברים את צה"ל, אותו ארגון עוכרי ישראל המפרסם שקרים, כזבים, ועדויות מפוברקות, שנועדו לפגוע בחיילי צה"ל רק בגלל שהאמת לא מעניינת אותם.
לא סתם התייחסתי בהרחבה לנושא. חצי שנה בטרם בחירתי לכנסת פעלתי ביחד עם חברי מוועד מתיישבי השומרון, בפעילות סמויה, במטרה שנועדה להוציא את האמת על הארגון הזה. חברים, הכל עבד לפי התוכנית, לולא הייתי נבחר לכנסת ובעצם הופך ברגע לאחד מהפנים המוכרות במדינה, הם לא היו רואים, לא היו מזהים אותי כמובן, לא היו עולים עלי, והתוכנית שלנו הייתה מצליחה. לשמחתי נבחרתי לכנסת ומכאן אני יכול להילחם בהם ובשכמותם ביתר יעילות, במטרה לקפד את ראש הנחש ולהוציא את "שוברים את צה"ל" אל מחוץ לחוק.
חברי חברי הכנסת. אני יכול לעמוד כאן עוד שעה ארוכה ולספר לכם על המאבקים הגדולים שהספקתי לנהל ב-33 שנות חיי, אולם בחרתי להתייחס לאחד המאבקים שאני יותר גאה בהם - המאבק על ביטחון הנוסעים היהודים בתחבורה הציבורית ביהודה ושומרון. אני מבקש לספר לכם מעט על חיי המתיישבים בשטח ממנו אני בא. אצלנו קיימת מצוקה אמיתית, מציאות יומיומית בה פועלים פלשתינים נוסעים יחד עם המתיישבים באוטובוסים. אני רוצה להדגיש, לכל מי שלא ער לנושא: לא מדובר בערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מהעם הזה, ומהמדינה הזו. מדובר בפועלים פלשתינים, כאלה שעוברים בידוק בבוקר כשהם נכנסים, ובסוף היום היו אמורים לעבור בידוק בחזרה.
אליהם מתלווים לא מעט שוהים בלתי חוקיים. בדרך חזרה לביתם הם פשוט עולים היום בקלות על רכב - או יותר נכון, על אוטובוס ציבורי - ומסכנים את ביטחון התושבים ובעיקר פוגעים בתחושת הביטחון שלנו, של ילדינו.
בפועל נוצרה מציאות מסתובבת. המציאות היומיומית בישראל ומציאות הטרור שמתגבר מיום ליום לא יכולה לאפשר לנו - יש חשש אמיתי של אימהות לילדיהן, חשש של אבות לבני משפחותיהם ובכלל חשש להשתמש בתחבורה, שהיא הכלי מרכזי אצלנו בהתיישבות. האוטובוסים שלנו, אזרחי מדינת ישראל, מממנים אותם בכספי המיסים של כולנו, ומכאן אנו זכאים לשירות תחבורה ציבורית הולמת וזמינה שעל המדינה לספק לנו כמו לכל אזרח, בתל אביב, בחיפה, באשקלון. פשוט אבדה תחושת הביטחון והגיע הזמן להחזיר אותה.
שוב, גם כאן, יחד עם חברי מתיישבי השומרון, החלטנו לשים לזה סוף. התחלנו במאבק, יצאנו לשטח, הפגנו מול אוטובוסים כאלה עם שלטים, כרזות, צעקנו בקולי קולות. אני מניח שלמאבק שלנו היה לבסוף חלק בהחלטה שקיבל ידידי שר הביטחון, יהודי ציוני אמיתי, כך שהפלשתינים יהיו מחויבים לחזור בסוף אותו היום דרך אותו מעבר שעברו בבוקר. יש פה אמירה ברורה.
ולכל אלה שרוממות
כבוד האדם וחירותו נחרתו בגרונם - אני רוצה להגיד לכם דבר פשוט: לא מדובר כאן באפרטהייד, מדינה מחויבת קודם כל לאזרחיה. אני יודע שאתם אוהבים לצקצק את זה, אבל זאת המציאות. הדבר דומה לכך שכמו שאני, תושב ישראל, כשאני מחליט לטוס לחו"ל, אני עובר בנמל התעופה בן-גוריון, עובר בידוק, וגם כשאני חוזר חזרה עובר את אותו בידוק ומחתים את הדרכון, כך גם הרשות הפלשתינית ותושבי הרשות הפלשתינית, אותם אלה שנקבעו בהסכם אוסלו הארור - שאת תוצאותיו אנחנו משלמים עד היום - עליהם לחזור אחרי שהם באים לעבוד אתנו בדו-קיום לביתם דרך בידוק ביטחוני.
אין שום מדינה בעולם שהייתה מוכנה שגבולותיה יהיו פרוצים ושדרכה מחבלים יוכלו להגיע בכזאת קלות לכל חלק בארץ. דמם של תושבי ישראל לא הפקר ודמם של מתיישבי יהודה ושומרון לא פחות סמיך מדמם של שאר אזרחי מדינת ישראל.
יכולתי גם להרחיב על היותי שייך למשפחה - או יותר נכון, למשפחה המכובדת של דור שני בכנסת - על פעילותי הסטודנטיאלית, על שירותי כקצין בחיל-האוויר ועוד, אבל אני לא רוצה להלאות אתכם. אני בטוח שאמצא את הזמן והמקום גם מעל במה זו להרחיב ולדבר על סיפור חיי, סיפור חיי האמיתי - שהוא הרבה פחות מוכר מהפרטים הצבעוניים שכולכם שמעתם, בחר מי שבחר להדגיש, ללא פרופורציה וקשר עם המציאות.
אולם, נדמה לי שהציבור בישראל כבר התרגל ללשון הרע שמציפים אותו בה. העובדה היפה מוכיחה זאת - גם בבחירות האחרונות הציבור בחר לתת דווקא את אמונו במי שהכי הושמץ על-ידי התקשורת ועלינו, אנשי הימין הלאומי, כבר נאמר: ככל שיכו בהם כן ירבו וכן יקבלו קולות.
אדוני ראש הממשלה, אני, כמו כל חברינו כאן, עומד מאחוריך. אינני חושב שבתולדות ימיה של כנסת ישראל זכה חבר כנסת חדש לקבלת פנים כזאת מהתקשורת הישראלית, שכל כך התרגשה, כל כך התפעמה מכך שדור שני למשפחת חזן - כאמור, משפחה ליכודית, מרוקאית, טריפוליטאית, שורשית - מצטרפת לדורות השניים והמכובדים בכנסת, בגין, מרידור, שמיר, הרצוג. כן, גם לוי, יש גם אחד כזה, וחזן. הדבר הטוב מכול זה הוא שהיום אני יכול לשרת את הציבור שפונה אלי בהמוניו הרהב יותר מאשר הייתי עושה לולא הייתי פנים מוכרות.
לסיום, נבחרתי על-ידי ציבור גדול בפריימריז הגדולים שהיו בבחירות האחרונות בהשתתפות של 100,000 מתפקדי הליכוד. קיבלתי יותר קולות מכל חברי הכנסת החדשים בתנועת הליכוד, שהיא המפלגה הגדולה והדמוקרטית ביותר בישראל. באתי להרבה שנים של עשייה בהן אני מתכוון להתמקד, בקדנציה הזאת, הקרובה - כנציג הדור הצעיר - בעשייה למען הצעירים, הסטודנטים, התלמידים וילידי הגנים. גם אני, כמו כולם, מכיר את המצוקות והקשיים היומיומיים. אכנס בנחישות לעובי הקורה בכל הקשור לפתרונות של יוקר מחיה, דיור בעיקר לזוגות הצעירים, יחד עם שרי האוצר והשיכון, ואם יש צורך אזעזע את אמות הספים של הכנסת.
חברים, אני לא באתי להיות נחמד. באתי לעבוד ולהביא תוצאות לבעלי הבית שלי, אתם הציבור בישראל, שאצלכם אני עובד, לכם אני מחויב ואתכם אני אשרת. באתי לשרת אתכם, תושבי הדרום והפריפריה, בכל שבוע אני מסייר במקום אחר. באתי לשרת אתכם, המתיישבים, כנציג האותנטי של המתיישבים בארץ ישראל השלמה כולה. רבי עקיבא היה אומר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" - בשבילי זו דרך חיים.
לסיום נאום הבכורה שלי הייתי רוצה לצטט משפט, או כמה משפטים, מתוך תפילתו של שליח הציבור ביום הכיפורים לקדוש ברוך-הוא, תפילה שכולה יראה ועוונה - שני מוטיבים שאני מאמין שאנו, שליחי הציבור, מחויבים לאמץ יום-יום: באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, אף על-פי שאיני כדאי והגון לכך. לכן אבקש ממך, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, השם, אל רחום וחנון, אלוהי ישראל, היה נא מצליח דרכי אשר אנוכי הולך לבקש רחמים עלי ועל שולחי. וכל צרות ורעות הפוך לששון ולשמחה, לחיים, לחיים. ברוך שומע תפילה.
אני רוצה גם להודות לאבי, חבר הכנסת
יחיאל חזן, ולאמי, אביבה גואטה חזן, לאחי, עמרם עומרי, ואחותי לילה ליהי, שלולא התמיכה והעזרה שלהם לא הייתי עומד כאן. אני רוצה להודות לקדוש-ברוך-הוא ולהודות לכם, עם ישראל. תודה רבה.