אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש האופוזיציה, גבירותי ורבותי חברות וחברי הכנסת, שמעתי ברכות רבות בשפתכם, וחשבתי שהדרך הטובה ביותר להתחיל היא לומר לכם את הברכה היפה ביותר בעולם: שלום. שלום, ותודה על ההזמנה הזאת, שהיא מקור לכבוד גדול בשבילי.
אני מדבר כאן בפניכם מתוך כבוד עמוק, בשם ממשלת איטליה, בעיר שמעוררת רגשות רק למשמע שמה – ירושלים. ספר תהילים מעביר לנו תמונה של השבטים שעולים לעבר בית-המקדש תוך שירה ושמחה בהתקרבם לעיר הקדושה, ותוך הילול שם ה'. מרגש לחשוב על הרגע ההוא, מרגש לחשוב על הרגע שבו אותם נשים וגברים מתקרבים לירושלים; אבל יפה גם להדגיש כיצד התנ"ך מדבר גם על כך שבירושלים נמצאים כסאות למשפט, כסאות לבית דוד, כך שהעלייה לרגל הזאת, הביקור בבית-הנבחרים הזה, בכנסת, הוא בחזקת עלייה לרגל חילונית. זוהי עלייה לרגל חילונית של נשים וגברים מכל העולם, שאינם מתעייפים מלבקש שלום לירושלים. מפני שלבקש שלום לירושלים, פירושו לבקש שלום לעצמנו, לאחינו, לידידינו.
היום מי שעוסק בפוליטיקה בכל מקום בעולם יודע שלא מספיק לבקש שלום לירושלים – צריך לבנות את השלום, כאן ובכל מקום אחר. אף אחד מאתנו אינו יכול להעמיד פנים שאינו יודע; המחויבות הזאת נוגעת לכל אחד ואחד מאתנו, איש אינו פטור. ההיסטוריה של עמנו מוכיחה לנו שזה המצב. ההיסטוריה של המולדת שלי, איטליה, מוכיחה שכך הם פני הדברים.
המולדת האיטלקית הובלה אל החרות לפני 70 שנה בדיוק, מן הנאצו-פאשיזם. מכל פינה במדינתנו צעירים וזקנים סיכנו את חייהם, ובמקרים אחדים גם הקריבו את חייהם, כדי להבטיח את האידיאל של החופש. אני מצדיע גם כאן לאנשים האלה, ואני רוצה להצדיע לאותם נשים וגברים שיצאו ממדינות אחרות ותרמו לפרויקט גדול, ובאו מכם: אני חושב בראש ובראשונה על אדם שחי עם זהות כפולה, בונה מדינת ישראל החדשה ופטריוט של איטליה האנטי-פאשיסטית – אנצו סירני, יד ימינו של בן-גוריון, שקודם עזב חיים נוחים ברומא כדי להקים את קיבוץ גבעת-ברנר, ואחר כך, אחרי שהציל חיי רבים בגרמניה הנאצית, צנח מעל איטליה הכבושה. הוא נלכד על-ידי הנאצים ונרצח בדכאו. שמו חי לנצח.
אני חושב על עוד איטלקי דגול, דמות מרכזית של הקהילה במדינתי, אדם שהפך בהמשך לרב הראשי של רומא – אליהו טואף. הרב טואף נלחם נגד חרפת חוקי הגזע, שגם איטליה אישרה אותם ב-1938; חוקי הגזע שממיטים בושה על מדינתי. בהמשך נאבק הרב טואף אישית במאבק נגד הפאשיזם ברזיסטנס. הוא היה אחד ממובילי בנייתה של איטליה, הוא היה אדם של דיאלוג, והיה זה שקידם את הביקור ההיסטורי של האפיפיור
יוחנן פאולוס השני בבית-הכנסת הגדול של רומא; אותו בית-כנסת שבו נפרדנו ממנו בפעם האחרונה. לפני כמה שבועות הוא עזב אותנו, כמה ימים לפני יום הולדתו המאה. 100 שנים, שאת כולן בילה בשירות מדינתנו, בשירות העתיד שלנו.
אני רוצה להזכיר גם מישהו שלא היה איטלקי, מישהו שאולי אפילו לא הכיר טוב את ארצנו, ואף-על-פי כן התחייב בגופו. נסו לחשוב, רבותי וגבירותי חברי הכנסת, על צעיר יהודי לפני 70 שנה; צעיר שמחליט להתנדב לבריגדה היהודית, צעיר שמחליט לסכן את חייו, הדבר היקר מכול, למען חרותם של אנשים שאינו מכיר – אנשים כמו סבי, אבי, ומכאן שגם למען החרות שלי, של ילדי ושל ילדיהם. נסו לחשוב אם אחד מאותם נערים היה כאן היום, כמה יכול היה עם ישראל להתגאות בו, כמה היינו יכולים להיות אסירי תודה לו, אנחנו, העם האיטלקי. לא כל אותם הנערים של הבריגדה היהודית עזבו אותנו, ולא צריך לדמיין זאת, גבירותי ורבותי – כאן בינינו נמצא אחד מאותם צעירים שנלחמו למען החופש שלי, מר אשר דישון. תודה.
(מחיאות כפיים)
אנחנו קדים לך, מתנדב צעיר בבריגדה היהודית, שבא להילחם למען חרותנו. תודה על מה שאתה וחבריך עשיתם למען עמי, ותודה על כך שאתה חולק אתנו את הרגע הזה. תודה, מר דישון, תודה רבה, אנצו סירני, תודה רבה, אליהו טואף.
(מחיאות כפיים)
לבנות את השלום, עם זאת, זה אינו רק הגנה פיזית, אם כי בעוד כמה דקות אדבר על הצד הפיזי. אני רוצה לדבר גם על האתגר התרבותי.
בחרתי, אדוני ראש הממשלה, לקבל את הזמנתך ולהתחיל את ביקורי במדינתך באוניברסיטת תל אביב. אישית אני חושב שזוהי חובה וגם עונג גדול לבקר באוניברסיטאות של מדינות ידידות, מסטנפורד עד הומבולדט; מג'ורג'טאון, לפני כמה ימים, עד לאוניברסיטת ניירובי בקניה, שם חלקתי כבוד לסטודנטים שנרצחו בגאריסה על-ידי פנאטים.
לגבי דידי אוניברסיטה, מרכזי מחקר, הם בתי-ספר; הם מקום שבו ההון האנושי יוצא ומתפרץ בכל יופיו. הביקור באוניברסיטה הוא לא רק חלק מן הפרוטוקול הרשמי; הביקור באוניברסיטה הוא לא רק שורה בלוח הזמנים של הביקור. הביקור באוניברסיטה הוא מחווה למקומות שבהם נקשר הקשר העמוק ביותר. אוניברסיטה היא מעבדה של ידידות; אוניברסיטה היא מקום של שיתוף פעולה אסטרטגי.
ואני חייב לומר לכם, אני התרשמתי עמוקות מן האנרגיה של הצעירים שלכם, מן הדינמיות של האוניברסיטאות שלכם, מן הסמכותיות של הפרופסורים שלכם. התרשמתי מאוד מן העושר של ה-Start-up Nation הישראלית, הקשרים בין האוניברסיטאות, קרנות ההון-הסיכון, החברות החדשניות. זה אחד ההיבטים הפחות-ידועים לגבי ישראל בשיח הבינלאומי והאירופי. מדברים על כך כל כך מעט, אבל זה אחד מן ההיבטים המעניינים ביותר – איזה עושר אינטלקטואלי, איזו תשוקה לעתיד, כמה אנרגיה מנטלית. נוכחתי בחתימת הסכמי שיתוף פעולה עם כמה אוניברסיטאות איטלקיות, ובדיון נפלא שכותרתו הייתה "I בחזקת 3 – Italy-Israel Innovation – מִידע לצמיחה".
גם לאור זאת אני רוצה לומר כאן, במקום הרשמי הזה, שמי שחושב להחרים את ישראל איננו מבין שהוא מחרים את עצמו.
(מחיאות כפיים)
מי שחושב להחרים את ישראל אינו מבין שהוא בוגד בעתידו-שלו. לגיטימי להחזיק בדעות שונות על אירועים או נושאים אלו ואחרים. זה קרה וזה ימשיך ודאי לקרות, כמו בכל מהלך תקין של ידידות. אבל תדע הכנסת כי איטליה תתייצב תמיד בחזית באירופה ובקהילה הבינלאומית למען שיתוף הפעולה, תמיד. לעולם לא למען חרם טיפשי ועקר.
(מחיאות כפיים)
אני כאן גם כדי להדק את הקשר המאחד אותנו לא רק בזיכרון, אלא גם בבניין המחר. אנחנו מדינות גאות בעברן, וזה חיובי. אנחנו מדינות גאות בעברן, מפני שההיסטוריה של האנושות חייבת לא-מעט לעם ישראל ולעם האיטלקי. בהיסטוריה שלנו, מהמלך שלמה ועד הרנסנס, יש סיפורים יוצאים מן הכלל שהותירו את חותמם על האנושות. במשך מאות שנים בארצות שלנו הצלחנו לעצב תרבות שעלה בידיה להשפיע על הקדמה האנושית. אני הייתי רוצה שיחד לא נהיה רק גאים בעבר שלנו, אלא נהיה גם קנאים לעתיד שלנו.
הסכמים אוניברסיטאיים עוזרים לנו בכיוון הזה. לפני כמה שבועות הייתי במרכז המחקר CERN בז'נבה, שם איטליה וישראל מובילות בחקר החומרים המהווים את היקום במלוא התנופה וההתרגשות, לנוכח דברים אינפיניטסימליים בגודלם ובעוצמתם. זו קהילה של מדענים שיחד חוקרים את היסודות, תוך שהם מעצבים את העתיד.
הטרור רוצה שנמות בדרך נוראית, אבל כאשר הוא אינו מצליח בכך הוא מנסה לגרום לנו לחיות בדרך נוראית – מוכי חרדה, סגורים, בלי יכולת לדיאלוג, תוך ויתור על עצמנו. זאת הסיבה, אדוני היושב-ראש, לכך שהאוניברסיטה, המחקר, התרבות, אינם רק חלקים בזהות שלנו. הם גם, ומעל הכול, חזית האתגר; אלה המקומות המסייעים לנו להישאר מי שאנחנו, גם נוכח האיומים מבחוץ, פתוחים ונכונים לחיים.
כמובן, לא חומק מעיני היבט הביטחון, המאפיין לא רק את האזור הזה, ואני אומר – לא עוד רק את האזור הזה. העולם כיום מתאפיין באי-יציבות טריטוריאלית, שאולי לפני כמה שנים הייתה מוגבלת לחלק מן האזורים. היום אין זה עוד כך. פיגועים בודדים מאורגנים באופן עצמאי עם מניע קיצוני מופעלים על-ידי אזרחי אירופה בתוך גבולות אירופה – זה דבר שלא היה קורה עד לפני כמה שנים. בה בעת, גם מבצעים מתוכננים פוגעים בעולם כלו, מארצות-הברית ועד אוסטרליה. הכוחות האיטלקיים מגויסים מדי יום ביומו בלבנון, בעירק, באפגניסטן, בקוסובו, והם יהיו מגויסים בכל מקום שיידרש לקואליציה הבינלאומית המנסה לעצור את הברבריות, מפני שעל זה אנחנו מדברים – זהו מאבק נגד הברבריות, זה עימות נגד מיעוט של קיצונים אלימים לבין הרוב הגדול, שמאמין בערכי הדיאלוג והציוויליזציה.
אנחנו, אין לנו ספק באיזה צד להיות בין מי שמשליך את יהבו על המוות לבין מי שבוחר בחיים. לא נפסיק להילחם בצד הצודק, יחד אתכם, כמובן; יחד עם בעלת-הברית הוותיקה שלנו, ארצות-הברית; יחד עם האו"ם, כמובן, תוך מתן חשיבות לתפקידן של כל המדינות, כולל רוסיה, שאנחנו רוצים לראות בה שחקנית גלובלית, ואנחנו לא רוצים אותה כשכנה מבודדת של אירופה מפוחדת; יחד עם מדינות ערב, ואני מתייחס כמובן לירדן ולמצרים – קהילות סמכותיות שיש בראשן מנהיגים דגולים שיכולים לקרב אותנו ליציבות ולשלום.
אתם הזכרתם – ואני מודה על כך – את הפיגוע נגד הקונסוליה האיטלקית בקהיר. הם חשבו להפחיד אותנו, אבל הם השיגו את ההפך. אנחנו כעת עומדים עוד יותר לצדה של ממשלת מצרים, כדי להתמודד עם האתגרים, ואנחנו עושים זאת, כל אחד מאתנו, כשאנחנו נושאים בלבנו את הפצעים.
רק לפני שנה הערים שלכם היו תחת מתקפה; רק לפני שנה הסירנה ששמענו היום לתרגול נשמעה לא לתרגול. האוכלוסייה נאלצה לחפש מקלט תחת הגנה של טכנולוגיות הגנה מתקדמות שאתם מובילים בעולם. בעזה ההרס והמוות הותירו חותם עמוק, ומעט לפני כן שלושה נערים ישראלים נחטפו ונרצחו באכזריות – שלושה נערים שלכם, שלושה נערים שלנו. אני רוצה להזכיר את שמותיהם: נפתלי, אייל וגיל-עד. הם נערים שלנו, כך אנו חשים אותם. אנחנו ממשיכים לראות במחויבות של הוריהם מופת של כבוד לעולם כולו.
(מחיאות כפיים)
אמו של נפתלי מלמדת אותנו באמצעות אומץ לבה כמה חשוב להיפגש. היא ניגשת לחפש את אימא של מוחמד, נער ערבי שנשרף חי באופן ברברי.
אנחנו חושבים שהשלום שאנחנו דורשים למען ירושלים, השלום שאנו מבקשים לירושלים, כדי להתבטא בלשון התהילים, יהיה אפשרי רק כאשר יהיו שתי מדינות לשני עמים. והדבר יקרה רק אם יובטח ביטחונם המלא של כולם, תוך הגנה על זכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית וזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, מדינה בטוחה.
אני רוצה לחזור שוב כאן על מה שאמרתי באו"ם ובפרלמנט האירופי. אני אומר זאת בעוד כמה שעות גם בבית-לחם, מול מנהיגי הפלשתינים: קיומה של מדינת ישראל איננו מחווה נדיבה של הקהילה הבינלאומית אחרי השואה; קיומה של ישראל בא מאות שנים לפני כל הסכם בינלאומי. להכיר בעובדה הזאת, פירושו להכיר במציאות. מדינת ישראל קיימת למרות השואה. היא תמשיך להתקיים בתמיכתן של כל ידידותיה ושותפיה באירופה ובעולם.
(מחיאות כפיים)
אם כיום עדיין יש מי שמנסה להטיל ספק בדבר זכותה של ישראל להתקיים, אם עדיין קיים אדם כזה בעקבות כל מה שאמרנו זה לזה עד עכשיו, ברור לכולם שאין לכם סתם זכות להתקיים; יש לכם חובה להתקיים. חובה להתקיים, חובה להתעקש, חובה להעביר מורשת – לצאצאיכם, אבל גם לשלושת הילדים שלי; יש לכם חובה לחיות למען ילדיכם, אבל גם למען פרנצ'סקו בן ה-14 ומנואל בן ה-12, בני, גם למען אסתר בת התשע, בתי, מפני שאתם נקודת משען בעולם, בלי קשר לעובדה שלעתים יש לנו רעיונות שונים. ואנחנו נעמוד לצדכם באתגרים האלה.
(מחיאות כפיים)
בה בעת, איטליה תעשה הכול כדי לאפשר שהשטחים הפלשתיניים יצאו ממצב המצוקה השורר שם, החל במצוקה הכלכלית, העוני החינוכי של הקטנים. חלק ניכר מן המאמצים של איטליה, ואנחנו נמשיך להשקיע הרבה, קשור באופן היסטורי לאזור הזה, ואנחנו נמשיך לעודד זאת בתשומת לב רבה.
אחר-הצהריים אבקר במרכז השלום של קרן האפיפיור יוחנן פאולוס השני. זהו מרכז שיקר ללבי, גם מן ההיבט הגאוגרפי והתרבותי, וכן אבקר במוסד המיוחד "ילדי האלוהים".
יש צורך חיוני להחזיר תנאים כלכליים בסיסיים ולהשקיע בחינוך הדור הצעיר כדי להשיב לאיתנה את פלשתין. הדבר נכון על אחת כמה וכמה לנוכח הידיעה שהיכולת לבקש שלום לירושלים עוברת בעקרונות שאתם – בראש ובראשונה אתה, אדוני היושב-ראש, אתה אדוני ראש הממשלה, אתה אדוני ראש האופוזיציה – כולכם הזכרתם.
אני רוצה לגעת גם בנקודה שיש לגביה בינינו דעות והערכות שונות – זה קרה גם בעבר וזה קורה גם כיום – לגבי השאלה האירנית. אני מבין את חששותיכם. אתמול הקשבתי לדבריו של ראש הממשלה שלכם. הוא הדגיש בפני את ההיבטים הפרובלמטיים ביותר של ההסכם הזה. עשה זאת גם ראש האופוזיציה, ועשה זאת גם הנשיא ריבלין, כאשר פגשתי אותו. יחד עם ארצות-הברית אנחנו סבורים שההסכם הזה יכול להיות פשרה שתועיל להפחית את האי-יציבות באזור, אבל אנחנו מוכנים לבדוק יום-יום, רגע אחרי רגע, את היישום שלו. אנחנו יכולים להתווכח, ואולי לא להסכים, על עצם הפשרה, על אירן, אבל אני רוצה להיות ברור מאוד: לעולם לא תוכל להיות פשרה בנוגע לעתידה של מדינת ישראל. אנחנו לא עושים זאת כמחווה של כבוד או נדיבות. הרשו לי להיות ברור וכמעט ברוטלי. באופן גלוי עלי לומר: הביטחון שלכם הוא גם הביטחון שלנו.
(מחיאות כפיים)
ידידי חברי הכנסת, אנחנו חולקים שורשים וערכים. אנחנו יודעים זאת, כבר אמרנו זאת, אבל אנחנו חולקים משהו גדול עוד יותר מן הערכים והשורשים. אני חושב שאנחנו חולקים אותו גורל, ואיש אינו יכול לשכוח זאת, אפילו לא לרגע.
בניו של אברהם צריכים לבקש שלום לירושלים, מפני ששלום לירושלים פירושו שלום לעולם כולו. כשכתבתי את הנאום הזה חזרתי לקרוא את בראשית, Genesis, ג'נזי באיטלקית. אני התרשמתי מאוד ממה שמסופר בבראשית י"ד, פסוקים י"ג עד ט"ז, כאשר פליט שברח מן המלחמה בין מלכי הארץ מודיע לאברהם על חטיפת לוט. שני דברים מרשימים אותי בדבר הזה: אברהם מנצח במלחמה הזאת חרף מספר קטן של חיילים, חרף חיסרון על הנייר, ואברהם בפעם הראשונה והיחידה בתורה נקרא "אברם העברי". הרבנים אומרים לנו שאברהם נקרא "העברי", מפני שרק הוא הפגין את האומץ לעבור, לעבור לעבר הנהר. הוא הנביא שבבחירה להיות לבד עבר, עבר לעולם אחר, ואנחנו זקוקים ליכולת לראות מעבר. אנחנו צריכים שבניו של אברהם יקיימו שלום בר-קיימא. אנחנו צריכים שכל אחד מאתנו ימלא את תפקידו במאמץ הזה.
אדוני היושב-ראש, סיפרתי לך ולחברי הכנסת הזאת את ההתרגשות שלי, האישית, כאשר התקרבתי לירושלים. זוהי התרגשות כשאני מגיע לשיאה של העלייה לרגל החילונית שלי. אני רוצה לספר לכם על ההתרגשות של נקודת המוצא של העלייה לרגל שלי. כולנו, אזרחי העולם; כולנו קשורים עמוקות לשורשים שלנו. גם משום כך הרשה לי, אדוני היושב-ראש, לכבד כאן את יושב-ראש הקהילות היהודיות באיטליה, העורך-דין רנצו גטניה, שנמצא כאן. הוא מכבד אותנו בנוכחותו.
(מחיאות כפיים)
אני בא מן העיר האצילית פירנצה. אני מודה לכם על כך שהזכרתם אותה בדבריכם. בעיר האצילית פירנצה סמלים רבים מזכירים את הידידות שלנו. בית-כנסת יפהפה. אני הייתי גאה מאוד, ואני זוכר שכאשר נבחרתי לתפקידי, בית-הכנסת הואר על-ידי הרב הראשי של פירנצה באור יקרות. בעבר, כאשר צפינו על פירנצה מגבוה, לא ראינו אותו, וכעת בית-הכנסת מואר.
אני חושב גם על סיפורים רבים שראיתי כאן, גם בהתהלכי בתהום ובאור ש"ביד ושם". אני חושב על אותם אנשים שאיבדו את חייהם, שנרצחו בשואה. אני חושב על חבר שלי, שחי כיום באיטליה, ואשר שרד את השואה, שרד את אושוויץ. בן פירנצה, איש שהחליט, כאשר עדיין יכול היה לעשות זאת, ללוות דורות שלמים של תלמידים לאושוויץ, יחד עם המינהלה. שמו נדוף יאנו, ואני רוצה לומר את שמו במליאה הזאת, נדוף יאנו, אשר נסע אתנו כל פעם לאושוויץ, אמר לי שוב ושוב: מתאו, בשבילי זה סבל, מפני שעל פסי הרכבת האלה ראיתי בפעם האחרונה את עיניה התכולות של אמי, אבל אני עושה זאת, אני חי מחדש את הכאב הזה, כי אני חושב שלמען הדורות הבאים צריך, חובה, חובה עלינו לזכור ולחיות את החיים במלואם.
כמה סיפורים יוצאי דופן. אני חושב על אותן נזירות קתוליות שהצילו לא רק את משפחת פצ'יפיצ'י; הצילו גם את האמונה של אותם ילדים. במנזר בפירנצה היה נהוג להתקרב בערב, ולנשק את הצלב שעל צווארן של הנזירות. כאשר היו שני ילדים יהודים שהוסתרו במנזר, כדי שהאחרים לא יראו שהם יהודים הנזירות היו אומרות להם: תתקרבו. אבל מתוך כבוד לאמונתם היו שמות שתי אצבעות על הצלב כדי שלא ינשקו את הצלב וכדי שישמרו את זהותם. ויפה כל כך לחשוב על כך שאחד מאותם ילדים הפך ליושב-ראש הקהילה היהודית ברומא וחי היום, לא רק בנושאו את חייו אלא גם בנושאו את אמונתו.
ואני חושב שוב על העיר שלי. גם אתלטים דגולים. איזה כבוד היה כאשר "יד ושם" הכיר בג'ינו ברטלי, אלוף הרכיבה על אופניים, מנצח שני "טור דה פראנס", כחסיד אומות העולם, מפני שהוא עסק בהצלת חיים של אחים שהוא אפילו לא הכיר.
(מחיאות כפיים)
אתם יודעים שבכל עיר איטלקית יש סיפורים כאלה. אף-על-פי-כן אני רוצה לחזור בסיום דברי אל התרבות ואל היופי. יש יופי ללא סוף במעשיהם של אנשים שהצילו חיים. אבל יש יופי נוסף, שבעיר שלי מתבטא ברמת התרבות. יש סמלים: מוזאון ה"אופיצי", המונומנטים, הכנסיות, בית-הכנסת; אבל יש סמל אחד של פירנצה בעולם: "דוד" של מיכלאנג'לו, יצירת המופת האבסולוטית של מיכלאנג'לו. היופי מתוך האבן, היופי – מיכלאנג'לו היה אומר – שיצא מתוך האבן רק מפני שהוא סילק את האבן המיותרת שהייתה סביבה. אני אוהב לחשוב על דוד, על הסמל שהוא מייצג – בתרבותכם, שהיא התרבות שלנו, ואני אוהב לחשוב שכמו דוד כל אחד ואחד מאתנו נקרא לחיות חיים של קושי, של אתגרים, אבל נקרא לחיות חיים שבהם אפשר להיות נושאי ערכים מן העבר אל העתיד.
אנחנו, העם האיטלקי, הממשלה האיטלקית, מתבוננים בחיבה, בתודה ובהערכה אליכם, ואנחנו אומרים לכם גם, בראש מורם, שגם אם במקרים מסוימים איננו מסכימים על כל דבר, יש לנו אותה דעה בדבר עקרוני אחד: הגורל שלכם הוא הגורל שלנו, הביטחון שלכם הוא הביטחון שלנו. יחד נבנה עולם טוב יותר, צודק יותר ושוויוני יותר. תודה לכם.