אין ספק שאם הנשיא ייבחר על-ידי הוועדה במלואה בלי להתחשב בסניוריטי כגורם רב-משקל, כפי שהנשיא ברק הציג - לא גורם מחייב תמיד, אלא גורם רב-משקל - התוצאה תהיה תחרות. שופטים הם לא מורמים מעם וכאשר צריכים לבחור מישהו ויש התמודדות התוצאה היא התמודדות על כל "נפלאותיה", מה שבוודאי יגביר את המשחק הפוליטי בבחירה.
אבל אני רואה את הנושא הזה כחלק ממערכה הרבה יותר רחבה. פה יש התמקדות, כמו אצל הסוסים האלה מוגבלי הראייה, בנושא של המינוי כאילו זה העיקר. אני באתי ממקום פוליטי, ממשפחה שהייתה באופוזיציה הרבה שנים ואחר כך בממשלה. היה פה ויכוח בעם ישראל: ארץ ישראל, חלוקה, תשלומים מגרמניה - מה לא היה פה. אבל על נושא אחד לא היה ויכוח - על בית המשפט העליון. והיום הוא מרכז הוויכוח. זה שינוי עצום שחל בחברה הישראלית, ולפי דעתי זאת התדרדרות קשה של השיח הציבורי. דברים שאיש לא היה מעלה על דעתו שייאמרו, נאמרים היום. זה נוגע לסמכויות, זה נוגע לדרך התפקוד, זה נוגע לערכים הליברליים שבית המשפט המייצג. אנחנו רואים את זה קורה כל הזמן. זאת המסגרת שבה אני רואה את הדיון הזה.
שופטי בית המשפט העליון הם באמת השיא של הפירמידה, האנשים שאליהם נושאים את עיניהם. גם ממשלות, גם אזרחים, גם מי שאינם אזרחים. שם מקום הצדק האולטימטיבי, כך מקווים. וכאשר האנשים האלה נראים יותר תלויים באנשים הפוליטיים לצורך מינוים, אז אנשים מנומסים יגידו שזה פוגע במראית העין. אבל זה פוגע ביותר ממראית העין. אנחנו ראינו מדינה אחרת, גדולה, דמוקרטית, שהמינוי שם הוא פוליטי לגמרי, ובסוף בחמישה נגד ארבעה החליטו שגור או בוש יהיו נשיאים, ובמקרה החמישה הצביעו למפלגה הנכונה. אצלנו אין דברים כאלה.
אני זוכר את הטענות הקשות על פסק דין אלון מורה שנתן השופט לנדוי. אני הכרתי אותו היטב. אחרי שהוא יצא לגמלאות וכתב מאמרים מהצד היותר נצי, אמרו "מה קרה פה?". כי הדימויים האלה אינם נכונים. אבל לא הייתה מחלוקת על הערכים היסודיים ועל המוסד הזה של בית המשפט. והיום הם תחת מתקפה, שמצליחה, לצערי, לא מעט.
מכיוון שרצינו שופטים עצמאים, נקטנו בחקיקה הישראלית בכמה אמצעים שהם חריגים, אמצעים שחורגים מהשוויון על-פי החוק. שופט לא מתמנה על-ידי פוליטיקאים, אלא יש ועדה שיש בתוכה, לפי המסורת שלצערי הופרה עוד בימי
רוני בר-און, שלושה נציגי הממשלה - שני שרים וחבר הקואליציה - מתוך תשעה. זה הכול. ולצדם יש נציגי הלשכה, נציגי הכנסת ובית המשפט העליון. אחר כך השופט מתמנה עד גיל הפרישה ואי-אפשר לפגוע בו אלא במקרים חריגים - כדי שהוא יהיה עצמאי. את השכר שלו לא הממשלה קובעת אלא הכנסת קובעת, ויש סעיף מיוחד שאי-אפשר לפגוע בשכרם של השופטים. יש גם סעיף מיוחד שאי-אפשר לבזות שופטים. באמת דברים חריגים. כלומר, כדי שמערכת המשפט תשמור על העצמאות ועל דימוי העצמאות שלה, הלכנו מרחק גדול.
ופה ההצעה היא להמעיט את העצמאות. מדוע? מטעמים שאמר... אמר ידידי
ניסן סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, בתחילת דבריו איך התהליך הזה לדעתו התפתח: ככל שבית המשפט יותר אקטיביסטי אז אנשים רוצים יותר להתערב במינוי. נכון? אלה דבריך? אתה מהנהן.
אז אל נטעה פה: הכוונה איננה להביא את הטוב ביותר, הכוונה היא להביא את מי שמתאים לאקטיביזם או מתנגד לאקטיביזם - אקטיביזם בכיוון כזה או בכיוון אחר. כלומר, מדובר על פוליטיזציה של המינוי.
גם היו טענות שבית המשפט פעל קודם בניגוד לחוק וגם שהיה נקמני; שופטת שפעלה כך וכך כמובן שילמה את המחיר. ועכשיו רוצים לתקן. אני חולק על ההצגה הזאת של הדברים, אבל אין לי ספק שזה הכיוון שאנחנו מתבקשים ללכת בו.
אני מודה ששיטת הסניוריטי היא לא הדבר הטבעי בכל מקום בעולם, למרות שהיא כן קיימת במקומות מסומים, למשל, נדמה לי שבסגל הדיפלומטי זקן-הסגל הוא תמיד האיש הוותיק ביותר.
השוו את זה לרמטכ"ל. זה נחמד. אבל רמטכ"ל נותן פקודה לצבא, נשיא בית המשפט לא יכול להורות לשום שופט מה לפסוק. כך שזה לא דומה אחד לשני, אין שום דמיון.
אבל מכיוון שהשיטה נהוגה והיא ממעטת את התלות הפוליטית בהיבחרות, אני חושב שלא טוב לשנות אותה בהקשר הזה. כי זה ההקשר היחיד הרלוונטי פה, אין שום הקשר אמתי אחר.
אני חוזר על דברים שאמרתי בתחילת דבריי. העולם היה פעם אחר. אני מוכרח להגיד שנדמה לי שאני הייתי שר המשפטים הראשון של תנועת החרות שהגיע לתפקיד, והיה נראה לי טבעי לגמרי - לפני 25 שנה - לעסוק גם בעולם זכויות האדם, הדמוקרטיה, שלטון החוק, מה שקרוי אצלנו, אצל היושב-הראשון של תנועת החרות, "עליונות המשפט". אני מדבר על
מנחם בגין כמובן. וזה היה נראה נורמלי. אבל מי שאומר את המילים האלה היום הוא שמאלני. שלטון החוק? דמוקרטיה? עליונות המשפט? זה לא בשיח הציבורי בכלל, זה משהו על גבול ה... אז היה טבעי בעיניי שבשנים ההן אישרנו אמנות בינלאומיות להגנה על זכויות האדם, פוליטיות, כלכליות וכן הלאה, וגם אישרנו את חוקי המהפכה החוקתית מה שנקרא, ועוד ועוד ועוד.
לצערי השיח היום השתנה, ואני לא רואה - לצערי - את הגוף הגדול בכנסת, שפעם מנה 90%, 95% מהכנסת, שעומד ואומר לא. ואני מצטער על זה, כי אני חושב שמה שמשתנה פה זה לא המבנה המוסדי של ישראל, משתנים ערכי היסוד של המדינה הזאת. ועל זה דווה לבנו.