אדוני יושב-הראש, חברות וחברי הכנסת, אורחים נכבדים, משפחה יקרה. אני,
לאה פדידה, ביתם של חנה ויוסף בן-שטרית, עולים ממרוקו ורומניה, שעלו לארץ כדי לבנות ולהגשים. לבנות בית ומשפחה גדולה ואוהבת. להגשים את החלום הציוני. אבי היקר, יוסי, אדם צנוע וישר דרך שעלה לארץ ממרוקו, נטע בי את התרבות והשפה הנפלאה והעשירה של יהדות מרוקו. אימי, חנה, אשת חסד ונתינה, הובילה בית שבו ערך הסולידריות החברתית הוא ערך עליון. חינוך אינו ממוצע הציונים אותו אתה משיג בסוף שנת הלימודים. חינוך הוא מטען הערכים שאותו אתה נושא עמך בשביל החיים.
אני גדלתי בבית שבו לימדו אותי שלהיות יהודי זו זכות, להיקרא ציוני, את זה אתה צריך להרוויח בנתינה למדינה, בעשייה למען החברה. מאז אני פוסעת בדרך הזו כל יום. גדלתי בחיפה, בשכונת חטיבת כרמלי, מקום שבו לא היה עושר בחומר, אך היה עושר ברוח. מקום שבו זרעו הוריי את אהבת הארץ ואהבת האדם.
מילדותי ועד היום, אני דבקה במשימת ההתנדבות לקהילה, כי במקום שבו השירות הציבורי אזל ואינו נוכח, אין לנו הזכות לעמוד מנגד ולוותר. במקום שבו המסגרת הגדולה ויתרה על חובתה, עלינו לקחת אחריות ולעשות באהבה. רוח ההתנדבות היא הנשמה של הסולידריות החברתית.
עם סיום שירותי הצבאי, הצטרפתי למשפחת הקרן הקיימת לישראל, שם הכרתי ציונות מעשית הנעשית לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. ביקנעם נטעתי שורשים משלי, כאשר לצידי עומד יהודה, שותף ובעל תומך. אימא גאה לעידו, סטודנט לתעשיה ומינהל, וליובל המשרתת בגדוד 13 בחטיבת גולני.
מהפריפריה, היקרה לליבי, אני מביאה עימי 18 שנים של ניסיון ציבורי בשלטון המקומי, 18 שנים של עיסוק יומיומי בבעיות הפרט ובמשימות הקהילה. יקנעם איננה סיפור מקומי; יקנעם היא מודל לאומי של יכולת להפוך מעיירת ספר לעיר משגשגת. והדבר החשוב ביותר - שהצמיחה של יקנעם הגיעה לכל תושבת ותושב. את פירות ההתפתחות קטפו תושביה.
בימים שבהם ישראל מתגאה בצמיחה ובעודפי גבייה ממיסים, עלינו לראות את האזרח. הישגיה של כלכלת ישראל שייכים לאזרחיה. הם ראויים לשירותים חברתיים ולהשקעה ציבורית גדולה יותר. לכן, החוק הראשון שארצה לקדם הוא חוק חינוך חינם מגיל אפס. ילד לא נולד בגיל שלוש. אל תחשבו שהפריפריה זקוקה לסל מזון. הפריפריה זקוקה לסל שירותים חברתיים, וחינוך הוא ההשקעה הציבורית החכמה והצודקת ביותר.
את כל תפיסת עולמי, את כל פעילותי האישית, עשיתי בתודעה נשית פורצת דרך. על בשרי למדתי שההתמודדות שלנו כנשים היא קשה יותר; שבסולם ההתקדמות בחיים יש לנו, הנשים, יותר שלבים, ואני נושאת איתי תודעה נשית עמוקה גם לשליחותי בבית המחוקקים.
שליחות ציבורית היא לא מקום להגשמה עצמית; היא מקום להגשמה אידיאולוגית. אבל אין שליחות אידיאולוגית בלי להכיר את הציבור שלמענו אתה נאבק. שליחות ציבורית צריכה להיות מחוברת לאדם ולקהילה, להכיר את שפתו, להריח את הריחות, לנשום את האוויר של המקום שבו נושאים אנשים עיניים אל פועלך.
לא בשם עצמי אני עומדת כאן. אל מליאת הכנסת לא הגעתי כדי לספר את סיפור חיי. אל הבית הזה הגעתי בשם אלו שאינם בעלי המאה, אך הם בעלי דעה. מראות מקוממים של מי שמחלקת כסף מזומן לנכים לא צומחים ללא אקלים וקרקע מתאימים. תרבות של הערצת העושר, של הזמנת העושר אל בית ראש הממשלה - היא המאפשרת לבעלת המאה לצאת אל הרחוב ולחלק כסף למפגינים. במקום שבו הסולידריות החברתית נרמסת, אפשר לקנות שמירה מחייל עני.
סולידריות חברתית היא לא מעשה של הציבור הרחב בלבד. סולידריות היא גם משימת נבחרי הציבור. שותפות לא יכולה להתקיים ללא ניסיון כן ואמיתי להבין את הצרכים של השונים ממך.
אני פונה אל חברי הכנסת מהסיעות הדתיות והחרדיות: אחים שלכם אנחנו. שולחן השבת שלנו אותו שולחן שבת, הקידוש אותו קידוש. גם אם אני שומרת את השבת שונה מכם, היא חשובה לי באותה מידה. אני יודעת מהו כוחה של קהילה. אני מכירה את העוצמה החברתית שטמונה בכם, ושותפה שלכם לחקיקה ולפעילות חברתית מבקשת אני להיות.
כפי שציינתי, אין שליחות ציבורית עומדת ללא שליחות אידיאולוגית, ואין שליחות אידיאולוגית ללא מעשה פוליטי. את המעשה הפוליטי שלי התחלתי עוד בילדותי, בתנועת בית"ר, לוחמת במערכת בחירות. הדמעות שהזלתי בחגיגת המהפך של 17 במאי 1977 בגן הזיכרון בחיפה לא ייבשו לעולם, כי ניצחון פוליטי הוא דבר שלא שוכחים. אבל אני את המהפך שלי השלמתי בבגרותי, וכעת עליי מוטלת האחריות להיות שותפה עם חבריי מסיעת
המחנה הציוני, ועם היושב-ראש
אבי גבאי, להוביל אל המהפך הפוליטי שישראל זקוקה לו. זהו המהפך של בעלי הדעה. ולאלו שכעת אולי יזלזלו בדבריי, אני מציעה רק דבר אחד: היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה.
לא הספקתי ב-49 שנותיי לזכות ברכוש רב, אך הספקתי לרכוש חברים. כשאומרים שפוליטיקה וחברות לא הולכות יחד, אז - אומנם זה היום הראשון שלי בכנסת, אך קילומטרים רבים עשיתי על הכביש הפוליטי. אני יכולה להעיד שחברות ופוליטיקה כן הולכות יחד.
סימון אלפסי ו
דני עטר, שעל מנהיגותם ביקנעם, בגלבוע ובקרן קיימת עוד ייכתב פרק בדברי ימי המדינה הזאת, לכם אני חבה תודה. אתם לא רק אנשי ציבור ראויים, אתם גם חברי אמת. תודה.
תודה למשפחתי היקרה, ולחברים ולחברות שמלווים אותי לאורך הדרך. ולסיום אני עומדת כאן, על במת הכנסת, ואין זה דבר מובן מאליו. זוהי זכות גדולה. את דרכי אעשה ברוח המקורות: סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. תודה.