כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרים, בעומדי כאן בפניכם, מבקש לשאת את דבריי הראשונים ולהציג את עצמי, אינני יכול שלא להידרש לזכרו של אחד מחכמי ישראל המפורסמים בכל הזמנים, שמחר בלילה יציינו מאות אלפי יהודים את יום ההילולה שלו על קברו שבהר הזיתים שבירושלים. כשנולדתי, בחרו הוריי לקרוא את שמי על שמו של אותו צדיק, רבי חיים בן עטר זצוק"ל, או כפי שהוא מוכר בעולם היהודים, אור החיים הקדוש, על שם חיבורו הקדוש על חמישה חומשי תורה - דבר שהשפיע רבות על מהלך חיי.
סיפורו של רבי חיים בן עטר הוא סיפורה של גולה יהודית שלמה. הוא נולד לפני 325 שנה למשפחה יהודית עשירה ומקושרת במרוקו, עמל ושקד מקטנותו על לימוד התורה והקבלה, אך עקב תשוקתו לקדושת ארץ ישראל בחר לעזוב הכל ולעלות לארץ הקודש, עד שהגיע לירושלים. מחר, הזוכים לעלות לציון הקדוש שלו בהר הזיתים יוכלו לראות את התגלמותו של כור ההיתוך היהודי התורני. מכל גוני הקשת היהודית באים להשתטח על קברו; כולם לומדים את תורתו ומוצאים בה מחשבה יהודית אקטואלית גם לזמננו.
כבוד יושב-ראש התנועה הרב אריה דרעי, בשכונת שמואל הנביא שבאותה ירושלים עיר הקודש זכיתי גם אני להתחנך ולגדול בשנות השמונים, למשפחה בת עשרה אחים ואחיות שהתגוררה בחמימות ובאהבה בדירה בת שני חדרים. לא רק שלא אמרנו: צר לי המקום, אלא שהוריי היקרים גם פתחו את דלתנו והכניסו אל תוך הבית הצפוף עוד אורחים ונזקקים, שחשו בביתנו כבביתם הראשון. זהו היה השיעור הראשון שלמדנו. כך החדירו הוריי היקרים את רוח הנתינה לאחר מבלי שאנו, הילדים, נרגיש שום חסר.
בימים ההם, שבהם להיות בן עדות המזרח היה כמעט שם גנאי, גדלתי אני אל תוך המהפכה שהחלו לחולל אז מרן הרב עובדיה יוסף, זכותו תגן עלינו, ואיש החזון והמעש הרב אריה דרעי, כך שבמשך שנות בגרותי חוויתי וחזיתי, צעד אחרי צעד, איך חזונם של גדולי הרוח והמעש הופך למציאות; מציאות שבה אני, כבן לעדות המזרח, עומד כאן כשווה בין שווים, שאינו מתדפק על דלתות אחרים.
עם זאת, חזיתי את השינוי בחברה הישראלית, שבה הפכנו מקבוצות נפרדות שהגיעו מארצות שונות לקבוצה אחת, יותר ישראלית אך לצערי פחות מגובשת. עדיין יש מאיתנו כאלו המתעקשים לשמר את פערי המעמדות ולהנציח את ההגמוניה הישנה והלא-רלוונטית. חבריי חברי הכנסת, כשנבחרתי לתפקיד לא העליתי בדעתי כי עד שאעלה לדוכן הזה לנאום בכורה, יהיו שוב כאלה שינסו להחזיר את הגלגל לאחור, אל אותן שנות אופל של הדרה וקיפוח. לרגעים נראה כאילו מישהו כאן איבד את ציר הזמן. שני עשורים אחרי שכולם כבר הכו על חטא הקיפוח וההדרה של הציבור המסורתי ובני עדות המזרח, שוב חוזר הניגון המצמרר. הינה, לנגד עינינו קמה קואליציית עוועים. כמה מפלגות אשר ביניהן אין שום הסכמה אידיאולוגית; אנשים חובשי כיפה שעד אמש התהדרו בכתר נאמנות ארץ-ישראלית, יחד עם אלו שמגדירים את עצמם כפוסט-ציונים ופוסט-יהודים; פוליטיקאים שהדבר הראשון שהם עושים בתפקידם הוא להניף דגל התרסה לעיני כל העמים שבחוץ באים בברית אחת עם פוליטיקאים אחרים, שמתיימרים לדבר בשם היהדות שאותה הם שימרו לאחרונה במארבי מלחמה, אי-שם לפני שנות דור.
והדבר הכי מצמרר - סלחו לי, חבריי - זו המחשבה שתלמידי ישיבות בעבר, חובשי כיפות קטנות בהווה, עשו להם רב. אחרי שסילקו את לומדי התורה ונציגיהם מכל זיקה שלטונית, אחרי שבזו לזעקת מוריהם ורבניהם, ששבתו להם מול בתיהם, הם מצאו את הרב היחיד שמוכן לתמוך בהם, "רביי" רפורמי, שכל תנועתו ונציגותו הן מרידה במלכות השם בעולם.
ואני, כתלמיד שעומד על דעת רבו, לא יכול שלא להיזכר באותה זעקה של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, שדיבר על אותם אנשים ועל אותה ברית. דבריו הולכים ומתבהרים, לצערנו. גם אז וגם היום הכל נעשה באצטלה של שינוי. אז זו הייתה מפלגה, היום זה גוש. הדבר היחיד שמאגד את רגבי הגוש הזה הוא אותו דבק מיושן של שנאה והדרה כלפי המסורת של הציבור החרדי והמסורתי, כזה שמוכן לפעול בכל דרך - לחקור, להפגין ולשלול זכויות מציבור שוחרי התורה ובני עדות המזרח.
מאז ומעולם, עוד מדור המדבר ולאורך ההיסטוריה של העם היהודי, התגלעו ויכוחים בתוך עמנו המיוחד. המצב שאנו נמצאים בו כעת נראה חסר תקדים. לכם, האוחזים זמנית בהגה השלטון, בא אני להודיע בשם הציבור ששלחני, וגם בשם אלו ששלחו את חלקכם וזועקים כעת את אותה הצעקה: אנו לא נרים ידיים. נמשיך להילחם על כבוד הדת הנרמסת תחת גלגלי מרכבת הכלאיים שבניתם, ולזעוק את זעקת המוחלשים בעם ישראל, לא רק למען העתיד של הילדים שלנו אנו אלא גם למען העתיד היהודי של הילדים שלכם, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה.
חבריי חברי הכנסת, מודה אני לריבון העולמים על שזיכני להיות חלק מתנועת ש"ס, שחרתה על דגלה את הדאגה למוחלשים ומעוטי היכולת, וגם את השמירה על המסורת וצביון הדת בעם ישראל. עומד אני כאן, בענווה גמורה, אך גאה וזקוף, כשליחה של מועצת חכמי התורה ובראשם מנהיגנו גדול הדור מרן חכם שלום הכהן שליט"א. רבות הפעמים שבהן זכיתי להיכנס לחדרו, בחרדת קודש, כשהוא מתפנה מלימודו הבלתי-פוסק ומסביר, בדרך ובנעימות השייכות רק לו, את הכלל הבסיסי שאמור לשנן וליישם כל שליח ציבור: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". ומזהירני: וכל מעשיך יהיו לשם שמיים. מתפלל אני לבורא בכל יום שאזכה ליישם זאת ושלא תיפול תקלה תחת ידי.
ב-20 השנים האחרונות פעלתי כשליח ציבור בשדה החינוך, שם למדתי את חשיבות חינוך ילדי ישראל. אבקש מכאן, מעל במה מכובדת זו, להעביר את הכרת תודתי לרב יצחק דוד גרוסמן, שממנו זכיתי ללמוד מקרוב אהבת ישראל מהי, ולרשת מוסדות "מגדל אור", שבה כיהנתי כמנכ"ל מוסדות החינוך במשך כ-13 שנה בעיר הנהדרת מגדל העמק. בתפקידי אז הכרתי נשמות ילדים פצועות וחבולות, מבתים שבהם הפגיעה וההרס או הסביבה הלא-תומכת גרמו למציאותם. זכיתי לקדם את הטיפול בתלמידים מתמודדים אלו. שימשתי גם כחבר מועצת העיר, וכך גם הכרתי לעומק את השטח הפריפריאלי ואת קשיי הציבור והפרט, שהרי צורכי עמך מרובים. בשנים האחרונות זכיתי להמשיך בדרך זו ולשמש כמנכ"ל רשת בני יוסף, אשר מחנכת למעלה מ-56,000 ילדים בדרך ישראל, אך בלי לוותר על לימודי הליבה והמיצ"ב, כהוראת מרן זצוק"ל.
בכהונתי בכנסת אני מתכוון להיות שליח לילדי ישראל בכלל ולמוחלשים בפרט. אשקיע, בעזרת השם, את מרב מאמציי לתקן את העוולות בתקצוב החינוך החרדי. אפעל, בעזרת השם, בוועדות להכניס את תקציבי החינוך החרדי בכללותו לבסיס התקציב, ולהראות את יופייה של מערכת החינוך החרדי בתפארתה, ולא כפי שחלק מהיושבים בבית זה מנסים להציג אותה - כחלשה, בעיקר מחוסר היכרותם אותה.
כבוד היושב-ראש, את החלק הזה של נאומי אבקש לייחד להכרת תודה עמוקה לאדם שהשפיע על אישיותי הפרטית והציבורית כבר מעומדי על דעתי, כמו גם על רבים אחרים, יושב-ראש תנועת ש"ס הרב אריה דרעי, שלפני כתשע שנים נקראתי על ידו לדגל ומוניתי לשרת בתפקיד מנכ"ל תנועת ש"ס, ובהמשך גם מנכ"ל רשת החינוך בני יוסף, וכעת לשרת בבית זה. בשנים אלו, עת שהיתי רבות במחיצתו, למדתי על מנהיג חד וישר, הדבק במטרה ללא פשרות, שבראש מעייניו הדאגה לאחר ולמוחלש ובעיקר לחינוך ילדי ישראל. בתקופה שבה המילה הפכה לדבר שאין בו חובה - ואפילו כמעט להמלצה - עומד הוא כמגדלור יחיד עם נאמנות למילה, דבר שכבר אינו בנמצא, לצערנו, במחוזותינו. אני נושא תפילה לריבון העולמים למען עם ישראל, כי יאריך ימים על ממלכתו וירווה נחת מאיתנו וממשפחתו.
בסיום דבריי אבקש להודות לאשתי היקרה יהודית, הנמצאת עימנו, על כך שהיא פועלת ללא לאות מאז הכירי אותה להצלחתי, בבחינת: באשר תלך - אלך, ואינה פוסחת על שום דבר אשר אפשר לבוא ולעזור בו, בבחינת עזרה לעם ישראל. אני מודה גם לאבי, שמברכותיו אני שואב את הכוח, לאימי, הנמצאת עימנו כאן, הלביאה של המשפחה ושל כל הסביבה, שממנה שאבתי ולמדתי להכיר מה זה לדאוג לאחר; לחמי ולחמותי, שנמצאת עימנו כאן, בת ונצר לניצולי השואה, אשר עזבו, היא והוא עם משפחתם, את ארצות הברית, על כל הנוחות הנמצאת שם, כדי לגדל את ילדיהם בארץ הקודש.
בסיום, כפי שפתחתי, אגיד כמה מילים מתפילתו של אור החיים הקדוש החרותה על מצבתו, הניצבת בהר הזיתים אל מול הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. תפילתו מתייחסת אך ורק - וזו תפילתו היחידה שהעביר לנו החיד"א על כך - לבקשה מהקדוש ברוך הוא לסיים את גאולתנו ולהביא לנו את משיח צדקנו. תודה רבה.