במחצית הראשונה של המאה ה-12 כתב המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי בשיר מפורסם, ואני מצטט ממנו שורות אקראיות: ציון, הלוא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך, והם יתר עדרייך? - - - לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך אני כינור לשירייך - - - מי יתנני משוטט במקומות אשר נגלו אלוהים לחוזייך וצירייך - - - אף כי בעומדי עלי קברות אבותיי ואשתומם בחברון עלי מבחר קברייך. ולקראת סוף שירו הוא מבטא משאלה: אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות אורך וייבקעו עליו שחרייך - - - בשובך אלי קדמת נעורייך. הינה יהודי גדול, שכבר לפני כ-800 שנה ניסח לנו את תמצית הציונות. העם היהודי שב הביתה אל אבא ואימא. פעם, לפני כ-4,000 שנה, היה אבינו הראשון גר ותושב פה. אבל אז מתה שרה אמנו, העברייה הראשונה. אברהם קנה אחוזת קבר, שממנה למעשה החל יישוב הקבע שלנו. במשך הדורות הגעגועים משכו לכאן רבים וטובים, וביניהם גם את הוריי, שבזכותם נולדתי כאן. הכיסופים הבלתי-פוסקים אל הארץ הטובה הביאו לכך שכאשר בנימין זאב הרצל הופיע בהיסטוריה עם תוכניתו לקומם מחדש את מדינת היהודים, הבסיס הלאומי הרעיוני כבר היה מוכן לפעולה. בהזדמנות זו, שבה אנו חוגגים את הצלחת הציונות והתהליך הדמוקרטי, אני רוצה להזכיר את הראשונים, שלא נכנסו דיים אל תוך ההיסטוריוגרפיה הישראלית. אני מתכוון לאותם חולמים, יזמים, הוגים ואנשי מעשה, שעלו ארצה בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 מצפון אפריקה ומארצות הבלקן. הם היו ציונים עוד טרם התנועה הציונית, ועלו הנה מתוך אמונה בשיבת ציון. בחוכמתם, בכספם, בתעוזתם ובזכות קשריהם עם הממשל העות'מאני והקונסוליות הזרות, הם הכינו את התשתית המדינית והפוליטית ואת התמיכה הכספית והמוסרית לעליות הראשונה והשנייה ולאלו שבאו אחריהן. וכך סיים רבי יהודה הלוי את ספרו הפילוסופי החשוב, הכוזרי: "כי ירושלים אומנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה". הדור שלנו, כבוד היושב-ראש, זכה לראות את התגשמות הכיסופים הללו במדינת ישראל, ובמיוחד עם שחרור ירושלים ומרחבי ארצנו. כחבר בתנועת הליכוד אני רואה בזה ציווי עליון לשמור על הארץ הזאת. מתוך אותה מחויבות היסטורית, תנועת הליכוד הובילה גם את אחד החוקים החשובים שנחקקו בשנים האחרונות, חוק-יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. כעורך העיתון ישראל היום הייתה לי הזכות ללוות ולתמוך בתהליך החקיקה ולתרום לדיון הציבורי מאמרים רבים שנימקו וביססו את החוק הזה, שבעיקרו נועד לתכלית עמוקה וחיונית, שאלת הזהות של העם היושב בציון. בתוך המדינה כל האזרחים שווים אל מול החוק, ללא הבדל דת, גזע ומין. אבל בשאלת הלאום ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. זהו המקום היחיד בעולם שבו זכאי העם היהודי להגדרה עצמית. מבחינה זאת, הדיבורים על מדינת כל אזרחיה שגויים מעיקרם, מכיוון שישראל כבר מעניקה זכויות שוות לכל אזרחיה. הביטוי "מדינת כל אזרחיה" נועד להסוות את המטרה האמיתית, מדינת כל לאומיה, כלומר מחיקת הזהות היהודית של ישראל. ודומני שעל כך בעיקר נסובו הבחירות הנוכחיות, סביב השאלה איזו זהות אנחנו מועידים למדינתנו. חזרנו הנה מ-70 גלויות ואנחנו אוחזים ב-1,000 דעות שונות ובהשקפות עולם דומות ומקוטבות. הזירה הציבורית מלבנת את הרעיונות והדעות. אבל הדרך להכרעה בסוגיות העומדות על הפרק עוברת כאן, בכנסת ישראל, באמצעות הכלל המקראי - אחרי רבים להטות. כדמוקרטים אנחנו מצווים לשמור על זכויות המיעוט ולהגן עליו מפני עריצות הרוב, וכך נמשיך לעשות במסורת הליברלית של הליכוד. עם זאת, אסור להגיע למצב שבו הרוב סובל מעריצות המיעוט, גם אם המיעוט עוטה גלימת משפט. לשם כך עלינו לתקן את הראוי לתיקון ולהשיב את האיזונים והבלמים בין שלוש הרשויות. אבל נעשה זאת בזהירות ובאחריות גדולה, מפני שבבחירות הללו קיבלנו מנדט ברור מן הריבון, הוא העם, לבצע את התיקונים הדרושים. ומילה על שינוי ותקווה. נער הייתי, ובתל אביב של שנות השבעים, מה לעשות, נאלצנו להסתיר את דעותינו הפוליטיות. לא העזנו לספר בחוץ שהצבענו ליכוד - ותמיד הצבענו ליכוד - מחשש פן יבולע לנו. וגם כי הדבר היה פוגע בקשרים עם השכנים, שחלקם התייחסו בהתנשאות להמונים שבחרו בליכוד ואהבו את מנהיגם מנחם בגין, זיכרונו לברכה. לכן לא סיפרנו. שנים רבות עברו, והמציאות השתנתה, תודה לאל. זכיתי להשתתף כעת במערכת הבחירות כמועמד מטעם התנועה שאהבתי. בשבועות האחרונים נחשפתי לאהבה ולתמיכה שהרעיפו ההמונים עלינו, נציגי הליכוד. בפעם הזאת זה היה בראש מורם, ללא התנצלות על דעותינו ועל מקומנו בחברה, ומתוך הבנה שמדובר בתנועה מפוארת ודמוקרטית, מפלגת שלטון הדואגת לכלל אזרחי המדינה. חברי וחברות הכנסת, כאשר השלטונות הסובייטיים כלאו את מנחם בגין בכלא לוקישקי במרכז וילנה הוא כתב בספרו "בלילות לבנים" שלכתובות הרבות על קירות הבטון של הכלא נוספו גם כתובות בעברית. והוא מונה שתיים, האחת - "ציון הלוא תשאלי לשלום אסירייך", שירו של ריה"ל שהזכרתי בפתח דבריי, שהאסירים היהודים בכלא הטעינו אותו במשמעות מצמררת נוספת. והכתובת השנייה שמזכיר בגין היא "באור ובסתר זכור את הכתר". מתוך שיר בית"ר שחיבר זאב ז'בוטינסקי, שבו הוא מזכיר להמוני היהודים לא לשכוח שגם אם בתנאי חייהם בגלות הם חיו כעבדים, הרי בשורשם הם שייכים לעם קדום, עם תעודה רוחנית ובשורה מוסרית לעולם, עם המעוטר בכתרו של דוד המלך. ובלשונו: "אם עבד אם הלך נוצרת בן מלך, בכתר דוד נעטר". שתי הכתובות שהזכיר בגין משלימות את הרעיון הציוני - הכיסופים לציון שהביע רבי יהודה הלוי ממעמקי גלות ספרד ומטרת הכיסופים כפי שביטאה זאב ז'בוטינסקי, מלכות בית דוד. כלומר, הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. חבריי וחברותיי למשכן, כשאני עומד פה לפניכם אני זוכר שלושה אירועי שיא בחיי, שבדרכם שזורים זה בזה: יהדות, ציונות וביטחון האומה. הראשון הוא גיוסה של בתי הבכורה והאהובה, מאי, ההבנה שמשא ההגנה על המולדת עובר לדור הבא. באחת הפכתי לאב גאה ודואג. האירוע השני הוא גיורה של אשתי היקרה מכול, ונסה רות, שהיא כוחי. ונסה עזבה את ארצה, מולדתה ובית אביה, והלכה אחריי לעם חדש עם אמונה עתיקה וארץ מיוחדת. לעולם לא אשכח כיצד כיסתה את פניה ואמרה בנוכחות בית הדין "שמע ישראל". היא הלכה בדרכה של אמה של מלכות רות המואבייה, שהקימה משפחה עם בועז משבט יהודה, ומהם נולד לאחר כמה דורות דוד מלכנו. האירוע השלישי הוא ברית המילה של בני דוד. הכניסה בברית העם ואמונתו נחתמת בבשרנו כבר אלפי שנים. בכל בוקר, כשאני רואה את ונסה - סליחה, רות - מלבישה את דוד בציצית בדרכו לבית הספר, אני מתרגש להתחבר לרצף הדורות של עמנו. זכיתי, תודה לאל. אני מאחל לראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו הצלחה בהנהגת המדינה. הסתכלתי עליך במערכת הבחירות הזאת, ועל רעייתך שרה, שתמיד עומדת לצידך, והסתכלתי עליך כמו הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה עבורך. לא אסתיר, למדתי המון. איחולי הצלחה לחבריי וחברותיי בליכוד ולכל חברי הכנסת, קואליציה ואופוזיציה כאחת. אני מתפלל לאל שאזכה להיות ראוי להמשיך את פעולותיהם של הגדולים שהזכרתי ברוח הרעיונות שהם לחמו למענם. תודה.