אמי, שרקדה במעגלים ברחובות העיר בה' באייר תש"ח, בהיותה בת שמונה בלבד, היא שהפכה לאשת חיל וחינכה אותנו לערכי נתינה, אהבת אדם, מוסר וחריצות. אימא שלי, שעטפה אותי באהבה ונסכה בי ביטחון, ציידה אותי בשני פתקים, על-פי משנתו של רבי שמחה בונים. בפתק אחד היה כתוב "בשבילי נברא העולם", ובפתק השני – "ואנכי עפר ואפר". בזכות פתק אחד הצלחתי לתעל את דרכי ולפסוע בתחנות חיי, שמסבות תחושת הישג, גאווה, אך בה בעת הפתק האחר הזכיר לי שעליי לנהוג בצניעות וענווה. הרבה טועים ומשתמשים בפתק ההפוך מזה שהם צריכים, אך אני, בזכותה, הצלחתי לחלום רחוק ועמלתי רבות על-מנת להפוך את החלומות ליעדים בני-השגה. כך, בהודיה רבה ומתוך הכרת הטוב, מצוידת בנחישות, להט והתמדה, זכיתי להיות פורצת דרך לנשים בצה"ל וסוללת דרכים לבאות אחריי. כך מצאתי את עצמי לאורך מסע שירות צבאי מרתק ומגוון, שארך 30 שנה, פוסעת בדרכים לא סלולות ומנהלת דיאלוג עם טובי המפקדים בצה"ל ועם מפקד הצבא, הרמטכ"ל בדימוס חבר הכנסת גדי איזנקוט. עסקתי בשירות נשים בצה"ל, במתן שוויון הזדמנויות לכלל האוכלוסיות המשרתות ובמיצוי ההון האנושי. כך זכיתי להיות האישה הראשונה בצה"ל בתפקיד מג"דית בגדוד תקשוב מבצעי, ובמעלה הדרך – בתפקיד מפקדת בית ספר ארצי לתקשוב והגנה בסייבר ומובילת כוח החלוץ במסגרת הפרויקט הלאומי להעברת יחידות צה"ל לנגב והקמת קריית ההדרכה. בת מזל אנוכי. זכיתי באור; שירתי בארגון מופת ושמו צה"ל, שמעבר להיותו הצבא החזק והעצמתי ביותר בעולם, אפשר לי להנהיג ולחנך דורות ולפעול לקירוב לבבות ולאיחוד השורות בקרב חיילי וחיילות צה"ל – חילונים ודתיים, יהודים ולא יהודים, נשים וגברים, פריפריה ומרכז, כולם אחים אנחנו – למען מטרה נעלה: ביצור ביטחונה של מדינת ישראל.

אימא אהובה, בכל צעד ושעל בחיי אני קשובה לקולך, וגם ברגעים אלו ממש אני מאזינה לאמת שלי ממש כפי שחינכת אותי, פועלת על-פי צו מצפוני, והעיקר – לא מפחדת כלל. ומכאן אומר את שעל ליבי: חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל היא אירוע מכונן, נס גלוי. גם אם הוא נראה לילדינו כיום מובן מאליו, הוא לא. מסע הדורות בשיבה לארץ הקודש מעיד על עוצמה, נחישות ולכידות. לכידות – נכס שעם ישראל מתקשה לשמר בשנים האחרונות, ויש לכולנו תפקיד מרכזי באיחוי השסע וקבלת השונה והאחר על-אף המחלוקות. הביטוי היום-יומי לעוצמתנו הוא התייצבות הדורות הבאים על המשמר והגיוס לצה"ל, לעיתים במחיר כבד מנשוא, מחיר הדמים והשכול. מדינת ישראל, אור לגויים, מדינה שלמרות גודלה ונתוני הפתיחה שלה הפכה למעצמה אזורית, ארצי מולדתי, שטובי בנינו ובנותינו שירתו וישרתו אותה, ואף יש קדושים שמסרו נפשם למענה – היא אינה מובנת מאליו. צריך לשמור ולהישמר שכך היא תהיה. אני נרגשת לעמוד כאן היום כנציגת העם וכחוליה בשרשרת הדורות ולברך את בעלי יריב וילדיי גל, יואב ואורי – ילדים שינקו ציונות בחלב אם ובתורת אב, וכעת הם ממשיכים בגאון את השרשרת. סגן יואב ניר, מפקד צוות לוחמים בסיירת צנחנים, אני מצדיעה לך ולכל חיילי וחיילות צה"ל. אתם עטרת ראשה של הארץ הזאת; אתם ממשיכי הרעיון הציוני במלוא תפארתו. משחר קיומה של מדינת ישראל בימי מלחמת העצמאות עמד בן-גוריון על הזיקה בין לחימה להתיישבות, בין המגל לחרב, ממש כפי שבאו לידי ביטוי בצבאו של יהושע בן נון. מדינת ישראל, מושא אהבתי, אני הולכת שבי אחרייך, כמו אבות-אבותיי, בדרכי שלי לאורם של מגדלורים של תקווה – מגדלורים שהותירו לי סימני דרך והתוו את חלומותיי לעתיד טוב יותר לכולנו בארץ הנפלאה הזאת. אזכיר חלק מהם. הראשונה היא נערה ושמה צביה, אשר נולדה בביטן שבפולין ב-1914 וגדלה בבית יהודי מסורתי, אחת משבעה ילדים. הרעיון הציוני בער בה בצעירותה והיא הצטרפה לתנועת הנוער הציונית דרור כחלק מגדודי ההכשרה של החלוץ. באוגוסט 1939 שימשה צביה צירה בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה, ולמרות שהיא עצמה כבר החזיקה באשרת עלייה לארץ, היא נשארה על-מנת לקדם אשרות ודרכי יציאה לחברי התנועה לארץ ישראל. מלחמת העולם השנייה איימה לגדוע את החלומות של צביה, אך היא לא ויתרה. ביולי 1942 פעלה להקמת אי"ל, ארגון יהודי לוחם, ונמנתה עם מנהיגי מרד גטו ורשה, בהיותה קשרית לוחמת הנאבקת על הזכות להתקומם כנגד הנאצים. במהלך המרד, ולאחר פיצוץ הבונקר ברחוב מילא 18, לקחה פיקוד והובילה קבוצת ניצולים בתעלות הביוב אל מחוץ לגטו, ובהמשך הצטרפה למחתרת ופעלה בקור רוח. בתום המלחמה עלתה צביה לארץ והייתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות. צביה לובטקין, זיכרונה לברכה, היא מגיבורי מרד גטו ורשה, ולימים סבתה של טייסת הקרב הראשונה בצה"ל רוני צוקרמן. וכך, מתעלות הביוב בגטו ורשה לקוקפיט במטוס קרב של צה"ל, זהו סיפורן של גיבורות, זהו סיפורן של לוחמות, משואה לתקומה. זהו סיפורה של מדינת ישראל.

תמונת הניצחון הבאה שאותה אזכיר היא על ילדה ושמה מירה, אשר עלתה מברלין לארץ ישראל בגיל שש, בשנת 1933, עם משפחתה. לימים נישאה מירה לאליקים, ובגיל 19 ילדה את בנה דני. מירה ואליקים היו ממקימי ומגיני ניצנים, והיא עסקה בקשר עם אוניות המעפילים. ב-7 ביוני 1948 שידרה מירה בן ארי את העידכונים האחרונים על אודות הקרב העקוב מדם על ניצנים. לאחר שבנה דני פונה עם הנשים והילדים, היא סירבה להתפנות. היא נשארה עם הכוח המגן כי סברה שיש לה תפקיד חשוב כאלחוטנית בהגנה. עם פלישת הכוח המצרי לניצנים נהרג מפקד המוצב על-ידי קצין מצרי, ובתגובה לכך ירתה מירה בראשו של הקצין המצרי. הקצינים המצרים הנדהמים הרגו גם אותה. בפתק שאותו תחבה לכיס מעילו של בנה בן השנתיים ערב הקרב, כשנפרדו, כתבה מירה לבעלה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת! כך עוד לא הרגשתי אף פעם! אבל אני אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול! אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותנו להחזיק מעמד על-אף העובדה כי מעטים אנו – הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה. אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען יהיה אדם חופשי בארצו! - - - תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי! תמסור לאבא ולאימא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה". מירה בן ארי לא שבה מהקרב ובנה דני גדל יתום מאם, אך על מורשתה של מירה ומסירות הנפש שלה חונכו דורות של לוחמים ולוחמות. סיפור הדרך של צביה לובטקין ומירה בן ארי, שאחזו בין היתר במקצוע קשרית, היו לי למגדלור והיוו עבורי השראה. הן ושכמותן מגלמות את מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים. הלהט וההתמדה שלהן לפעול ללא לאות ובנחישות למען הרעיון הציוני בגלגוליו השונים מעוררים השתאות והם מודל לחיקוי. תפיסת העולם שגיבשתי בהשראתן היא תפיסת עולם ציונית ליברלית, אשר מציבה את מדינת ישראל בראש סדר העדיפות ומאפשרת גם לנשים בחברה הישראלית להיות בקדמת הבמה. אני מצרה על כך שדווקא בעת כניסתי לכנסת, באופן פרדוקסלי, מתהווה פה מגמה שלילית של מספר הנשים בקואליציה, בניגוד מוחלט לתפיסת עולמי ולתרומתן של הנשים בפועל בשלבים השונים בהיסטוריה של עם ישראל. הבית הזה צריך להיות הבית של כולם, וכשלפנינו מתגבשת קואליציה שכוללת תשע נשים בלבד, לעומת 43 בקואליציה הקודמת, זה תמרור אדום עבור כולנו. לאורך כל שירותי הצבאי פעלתי לקידום נשים מוכשרות ובעלות יכולות לתפקידי מפתח. קיימת חשיבות רבה לנוכחות נשית ולמציאות שוויונית שבה משתלבות נשים בעמדות השפעה. מניסיוני, אני יכולה לומר שקשה מאוד לדמיין מציאות שלא קיימת. חשוב לאפשר לילדות ונערות לחלום הכי רחוק שאפשר. לא ייתכן שבשנת 2022 נשים נעדרות משולחן מקבלי ההחלטות. צעדנו כברת דרך ואסור שניסוג לאחור.

חברות וחברי הכנסת, אני קוראת לכם מעל במה זו לפעול יחד לטובת קידום נשים בחברה הישראלית ולמיגור והוקעה של הדרת נשים והקטנת נשים – תופעות שלי מזכירות משטרים אפלים. חברה מתקדמת, משגשגת וצודקת היא חברה שוויונית לגברים ולנשים. וכעת, כמי שהקדישה את כל חייה הבוגרים לביצור ביטחונה של מדינת ישראל, אני מבקשת להעלות על נס את פועלם של מערכת הביטחון ושל צה"ל. ראוי שנהיה תמימי דעים על כך שציבור המשרתים בצה"ל, המגינים בגופם ובמסירות נפש על מדינת ישראל ועומדים על המשמר יום ולילה, יהיה בראש מעייננו. האמינו לי, גם המפעל הציוני שהקמנו בראשית הדרך, הקובע גיוס חובה לכול, אינו מובן מאליו. עלינו להוקיר ולתעדף את ציבור החיילים, וביתר שאת את הלוחמים והלוחמות. הם מגש הכסף של ימינו. מי ששוכח שהוא יושב על כתפיהם – ייפול. אני מבקשת לברך את כל חיילי צה"ל העוסקים במלאכה, וכדבריו של הרמב"ם, "המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם". ואם בציונות עסקינן, מבקשת אני בהזדמנות זו להזכיר לכולנו שהפסיפס החברתי המיוחד שיצרנו כאן בחברה הישראלית, הנשען על ארצות מוצא ותרבויות שונות, הוא פאר היצירה של מפעל הציונות הגדול ביותר שידעה הארץ הזאת, והוא מפעל העלייה והקליטה. אני קוראת לכולנו לשמור מכל משמר על העולים החדשים לארץ מתוקף חוק השבות ועל ילדיהם ועל נכדיהם, כי אין ליהודים בעולם ארץ אחרת. אני קוראת לשמר יהדות שעושה מקום לכולנו – יהדות מקרבת ומאחדת; יהדות שלא דוחקת אף אחד החוצה. וכעת, בעת הנוכחית, כשקולות קיצוניים משתלטים על השיח, ראוי להדהד בקול רם את הווייתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אשר נבנתה בתבונה רבה, תוך יצירת איזונים ובלמים בין מוסדותיה. ראוי שנקרא להנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, כי על הכתפיים של כולנו מונח עתידה של מדינת ישראל. הדמוקרטיה הישראלית לאורך שנים ניצחה במלחמות ויצרה מדינה מערבית צומחת, משגשגת וחברת מופת. על כל אחד בבית הזה, וגם עליי, כמובן, מוטלת האחריות לשמור על מוסדות השלטון והחוק. לפני שאסיים, אני מבקשת להביע את הערכתי הגדולה לך, שר האוצר אביגדור ליברמן, על עשייתך הרבה למען מדינת ישראל במגוון תפקידים, ובפרט בשנה האחרונה, במציאות כלכלית עולמית כאוטית. בזכותך כלכלת ישראל הייתה אי-של שפיות בים סוער. לסיום, אני מבקשת לשאת תפילה להחלמתם של פצועי צה"ל בגוף ובנפש ולהשבת החיילים סגן הדר גולדין, זיזכונו לברכה, סמל ראשון אורון שאול, זיכרונו לברכה, והאזרח אברה מנגיסטו, שמצויים בידי החמאס, ולהשבת כל השבויים והנעדרים. אני שולחת חיבוק חם ואוהב למשפחות השכולות, שחקוקות על לוח ליבי. בברכת "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". תודה רבה.