הרב יונתן זקס כותב בספרו "מוסריות" על מהפכת האקלים התרבותי אותה חוֹוֶה כיום העולם. מהפכה זו, לתפיסתו, כוללת בין היתר "מיקור החוץ של הזיכרון. כוח זיכרונם של הטלפונים החכמים והמחשבים הניידים גדל והולך - אך באותה שעה כוח הזיכרון שלנו ושל ילדינו מתכווץ. למה לטרוח לזכור משהו אם אפשר לחפש אותו בגוגל או בוויקיפדיה ולמצוא בשבריר שנייה?"
הרב זקס ממשיך ומבהיר את מושג הזיכרון על-פי הבנתו שלו, וכך הוא אומר: "יש כאן בלבול בין היסטוריה לזיכרון, שאינן היינו הך כלל. ההיסטוריה היא התשובה לשאלה מה קרה; הזיכרון הוא תשובה לשאלה מי אני. ההיסטוריה כוללת עובדות; הזיכרון - זהות. ההיסטוריה עוסקת במה שקרה לאחרים, לא לי. הזיכרון הוא הסיפור שלי, העבר שעשה אותי מי שאני, המורשת שאני הוא השומר שלה אשר יעבירנה לדורות הבאים. בלי זיכרון אין זהות, ובלי זהות אנו רק אבק על קליפתו של האין-סוף".
בדברים שאומר כאן הערב, אבקש לקשור בין זיכרון לזהות, בין זיכרון לסיפור, בין זיכרון למשפט. אבקש לספר את סיפורו של הספר שלכבוד השקתו התכנסנו, ומתוך כך לעמוד על חשיבותו.
הספר "זיכרון ומשפט" הוא פרויקט ראשון מסוגו בו נאספו רשימות פרי עטם של שופטי בית המשפט העליון בעבר ובהווה, הממוקמות כולן בנקודת המפגש הייחודית שבין השואה למשפט. על מלאכת העריכה של הספר ניצח בחריצות ובמסירות העיתונאי וחוקר השואה איתמר לוין, שאף יזם את כתיבתו, ואני שבה ומודה לו מקרב לב וכן לשותפיו לעריכה - לחברי היקר המשנה לנשיאה בדימוס השופט אליקים רובינשטיין, ולעורך המדעי, פרופ' רוני שטאובר, ראש המרכז לחקר התפוצות ופרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, על אשר טרחו באמונה על מלאכת העמדת הספר. שלמי תודה גם ליד ושם ולמרכז זלמן שז"ר, אשר יחד עם הנהלת בתי המשפט בהובלת מנהל בתי המשפט לשעבר ד"ר יגאל מרזל, אפשרו לפרויקט הזה לצאת לאור.
זה גם המקום להודות לחברי השופטים והשופטים בדימוס אשר תרמו לספר מפרי עטם ומעמקי ליבם, ולזכור בגעגועים את אלה מבין מחברי המאמרים בספר - השופט בדימוס משה בייסקי, השופט בדימוס גבריאל בך, השופט בדימוס צבי טל, הנשיא בדימוס מאיר שמגר והנשיאה בדימוס מרים נאור, זכרם לברכה, שלצערנו לא זכו לראותו יוצא לאור.
כפי שכתבתי בדברי המבוא לספר, זוועות מלחמת העולם השנייה, ובמרכזן שואת העם היהודי, התרחשו לפני למעלה מ-70 שנה, אבל הן עדיין אוחזות בנשמותינו ומשמשות קו שבר בהיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות כולה. כאנשי משפט למדנו מן השואה שלמרבה הצער אפשר לרתום את החוק ואת המשפט לשירות הרוע ולהניע באמצעותם ובחסותם מפעל מפלצתי מאורגן של רצח עם. יעידו על כך חוקי הגזע, שבאמצעותם שללה ממשלתה הרשמית של גרמניה הנאצית מבני עמנו את זכויותיהם, את זהותם, את צלם האנוש שלהם ואת חייהם אך ורק בשל היותם יהודים.
מנגד יש לזכור שלאחר מלחמת העולם השנייה היה המשפט אחד מתחומי הדעת הראשונים שבאמצעותם חיפשו האומות דרכים להפיק לקחים ממה שאירע. כך, חוקות ואמנות בינלאומיות שנכתבו לאחר המלחמה העלו על נס את זכויות האדם, והמשפט הבינלאומי התפתח והתעצם כדי ליצור סדר יום חדש, המבטיח ששוב לא תתדרדר האנושות אל התהום המוסרית שאליה התדרדרה בתקופת השואה. כמו-כן שימש המשפט אמצעי חשוב לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, ונתן מענה - גם אם חלקי - לשורדים ולצאצאי הקורבנות על דרך של פסיקת פיצוי או השבת רכוש.