ביקרתי אמש בחמ"ל המבצעי של כוחות הביטחון, ואני יכול להעיד מקרוב שהתגובה של החמאס כאילו אורי לא הוחזקה בידיהם - היא שקר מוחלט. היא משקפת היטב את מפלס הלחץ בצד שלהם. האויב המפלצתי מנסה בכל הכוח לנהל נגדנו מלחמה פסיכולוגית בכלים הנבזיים ביותר; ראינו את זה השבוע כמה וכמה פעמים ואני מעריך שנראה זאת בגזרות שונות. הוא מבקש להפחיד אותנו עם סרטונים, שמועות ושקרים. הוא מנסה לערער אותנו פסיכולוגית, לפגוע לנו בנפש, ברוח האישית והלאומית. לא ניתן לו להצליח. פשוט לא ניתן לו!
אי אפשר לשבור את רוחנו! אסור להאמין לחמאס. אסור להאמין למפלצות האדם. אסור ליפול למלכודות של מלחמה פסיכולוגית, ואסור לתת להם לשחק לנו באכזריות בראש ובנפש. אנא – על כולנו לנהוג באחריות ובזהירות, ולא להפיץ שמועות לא מבוססות.
אני מבקש להביע הערכה לאחריות שכלי התקשורת הישראלים מגלים, בהחלטתם לא לשחק לידי הטרור הפסיכולוגי האכזרי של אויבינו. זה נכון לנו כמדינה, וזה נכון לכל אחת ואחד מאיתנו.
בין היתר, האויב מבקש ללבות שנאה בתוכנו - בין אזרחים יהודים ואזרחים ערבים. יש להילחם בכך באופן בלתי מתפשר וחד-משמעי. אנחנו חייבים למגר כל תופעה של איבה, שנאה וגזענות כלפי קבוצות שונות בתוכנו; לזכור את עשרות האזרחים הערבים, ששילמו בחייהם בטבח הנורא וכחלק מכוחות הביטחון ומצה"ל; והכי חשוב, לזכור את האחריות והערבות ההדדית שמגלה החברה הערבית בישראל.
אזרחי ישראל; אנחנו בשעת מלחמה שנכפתה עלינו, ושלצערנו – כטבעה של מלחמה עזה וממושכת – תביא איתה עוד עליות ומורדות, רגעי תקווה ורגעי עצב וכאב. בשבועות האחרונים אני פוגש אלפי אנשים, משפחות וקהילות, שנמצאים ביגון ובטראומה. הבוקר פגשתי את אמה האבלה של תמר בת התשע מאשדוד, אשר התמוטטה מהתקף חרדה בזמן אזעקה, ונפטרה לאחר מכן.
אני רוצה להגיד לכם את מה שאמרתי לה: מותר ואפילו רצוי לתת פורקן לכאב, לדאגה, ולבכי; מותר ואפילו רצוי לדבר על החרדה. הרגשות האלה הם מאוד-מאוד טבעיים ואנושיים, וצריך ונכון לתת להם מקום. זה כל כך חשוב – לשמור ולדאוג לנפש בעת הזו. כשהווית החיים היא כזו, חשוב שכל אחת ואחד מאיתנו ימצא חיזוק– אפילו קטן, בדבר שנותן מעט שקט, מרגיע, מעסיק; ויהיה זה הדבר הפשוט והרגיל ביותר. גם מיכל וגם אני מוצאים את החיזוק הזה בדרכנו – ביציאה לשטח, במפגש עִם עַם ישראל. זה מחזק ומרגש אותנו; ונותן לנו המון תקווה.
אני מבקש לשתף אתכם בעוד משהו שנותן לנו המון-המון תקווה: גם עכשיו – בתוך הערפל – ודווקא עכשיו. הרוח הישראלית - רוח בלתי שבירה, רוח סערה, רוח שקמה מתוך השבר והאפר, וכבר מנשבת בעוצמה שאין לה שיעור. הרוח הזו מתגלה במלוא עוזה באלפי סיפורי גבורה – בחזית ובעורף; היא מנשבת בכל יד שמושטת לאחות ולאח – בהתנדבות ובערבות הדדית ישראלית מופתית, ומבקשת לחזק, לחבק, ולתמוך; היא מנשבת בכל פינה ברחבי המדינה, בכל פינה! זו רוח נצחית, שקיבלנו מהדורות הקודמים לנו, רוח שנמשיך לספר על אודותיה ולפעול לרוחה ולאורה – מדור לדור. הרוח הזו היא אתם – אחיותיי ואחיי – עם ישראל! החברה הישראלית - היא הנשק הכי סודי שיש לנו, האמיתי ביותר שיש לנו. אתם התקווה הכי גדולה שלי, ואתם התקווה הכי גדולה של כולנו. עם ישראל חי!
בשעה זו ממש, מיטב בנינו ובנותינו, פועלים בחירוף נפש, ביבשה, באוויר ובים, בעזה ובכל החזיתות, כדי להגן עלינו – על העם והמדינה. הם מבקשים ואני שומע את זה בכל מקום ומקום - שנשמור על האחדות הישראלית בעורף, בדיוק כמו שהם שומרים עליה בחזית. כולנו – כל העם יחד - כולנו הגב שלהם.
אני מתפלל מכאן לרפואת הפצועים בגוף ובנפש; מחבק את משפחות השכול מוכות היגון; מעודד ומחזק את כוחות צה"ל, שב"כ, המוסד, המשטרה, השב"ס, ומפקדיהם, ואת כל כוחות הביטחון, החירום וההצלה, וצוותי הרווחה, הבריאות והחינוך, וכל העוסקים במלאכת הקודש. אני מעריך את האחריות הלאומית שמגלה האופוזיציה. אני מבקש לגבות ולחזק את הנהגת המדינה ואת קבינט המלחמה – בניהול הלחימה כך שתביא לניצחון בעזרת השם.
יש לנו מדינה איתנה ועם ישראלי נפלא ומופלא; יש לנו בעלי ברית חשובים וחזקים בכל העולם; יש לנו אחיות ואחים בכל יהדות התפוצות – שעומדים לצידנו בכל הכוח, למרות ההתקפות והאיומים נגדם; ובעיקר – יש לנו חוסן לאומי ועוצמות בלתי נגמרות; ויש לנו, לצידנו, כל העת, את כוחה של התקווה. תקווה שהייתה אלפי שנים הנשמה באפו של עמנו – שאין תקדים לסיפורו ולשובו לארצו ולמולדתו; תקווה –שעוד נשקם, עוד נבנה, עוד נטע; תקווה - שהחיטה תצמח שוב ושוב ושוב – ותצמיח את כולנו איתה, בשדות ובמטעים, בקיבוצים, במושבים, ביישובים בעיירות ובערים, בכל גווני העם ובכל רחבי הארץ. נזכור כל העת את המילים הנצחיות: "לא אבדה תקוותנו! התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".