רבים תוהים מהו סוד כוחה וחוסנה של החברה הישראלית, וכיצד עולה בידה לצלוח משברים כה רבים ולשמור כל העת על צביונה המיוחד, ועל אותה רוח ישראלית שאין בשום מקום אחר בעולם. חלק מהתשובה לכך טמון, בעיני, בפסיפס האנושי המגוון שלנו ובערכים המשותפים המלכדים אותו – פסיפס שמרכיב את החברה ויוצר שלם שהוא גדול מסך חלקיו. עולם הערכים המשותף שלנו מבוסס על ערכי היסוד היהודיים והדמוקרטיים שהנחו את המדינה ואת מוסדותיה לכל אורך הדרך. הצופן הגנטי של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כולל רכיב שאין בלתו, והוא – קיומה של רשות שופטת עצמאית ובלתי-תלויה. שיטת המשפט הישראלית היא ייחודית בנוף העולמי, ובדומה לחברה שלנו היא משלבת יסודות של מסורת ושל חדשנות; של יציבות ושל תנועה מתמדת. שופטי ישראל פועלים יום-יום ליישום עקרונות השיטה בהליכים שמובאים בפניהם, תוך קידום אינטרס הציבור ועמידה על משמר שלטון החוק וזכויות האדם. בכך ממלאת הרשות השופטת את חלקה במרקם החברה הישראלית ובהתמודדות של המדינה עם מכלול האתגרים שעומדים בפניה. כפי שנזדמן לי לומר, השופט הוא איש מקצוע שתפקידו לתת שירות משפטי איכותי לציבור. וכמו כל איש מקצוע, השופט מחזיק בכלים ומחויב בכללים אשר מנחים אותו בעשייתו. ובמילותיו של המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין, זכרו לברכה: "המשפט בנה לו לבית המשפט כלי מלאכה, וכלים אלה התולים על הקיר בחדר המלאכה... הם המשמשים את השופט בעבודתו על כל הסתעפויותיה. ומה המנתח יעשה שימוש על-פי העניין והצורך בסכינים מיוחדות ובאזמלים שהוכשרו לדבר, כן הוא השופט. וזו היא אֳמָנוּת ואֻמָּנוּת השפיטה". עוד כתב השופט חשין, בלשונו הציורית: "פסק דין כמסיכה הוא על פנים, ופניו של שופט לא ייראו. ואולם מבעד לסדקי העיניים יבקעו נבכי הנפש – קראת פסק דין וידעת מי השופט ומה אורחו". ואכן, רכיב בלתי-נפרד בעשייה השיפוטית הוא דמותו האנושית של השופט היושב בדין. הכרעותיו מעוגנות בדין ומבוססות על אמות מידה אובייקטיביות, אך לכל שופט יש ניגון מיוחד משלו, גוון-קול יחיד במינו אשר נגזר מאופיו ומניסיון חייו.

ידוע שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, אך האדם נושא עימו גם את נוף שכונת ילדותו, את נוף משפחתו ונופי נעוריו, ואת כל אותם נופים שעל פניהם חלף בדרכו. הנופים הראשונים בחיי-שלי היו אלה של שכונת שפירא בדרום תל אביב, שבה השתקעו הורי לאחר ששרדו את זוועות השואה – אודים מוצלים מאש, שכמעט לא נותר שריד ממשפחותיהם העניפות, ואשר עלו לארץ בדלות ובחוסר כל. אבי, שמואל ז"ל, עבר במהלך השואה בין מחנות ריכוז ועבודה – וביניהם בוכנוולד, פלשוב, סקרז'יסקי – עד ששוחרר על-ידי הרוסים במאי 1945. גם אל מול הסבל הרב שחווה אבי בתקופת השואה, הוא חיפש וראה תמיד את הטוב שבאדם. אמי, הדסה אירנה ז"ל, נמצאה משוטטת לבדה ביער בגיל שש, לאחר שבני משפחתה נרצחו ככל הנראה לנגד עיניה. אמי הובאה לכומר של העיירה וגדלה בבית אחותו של הכומר עד גיל 12, מבלי לדעת על יהדותה. לאחר קום המדינה אותרה אמי בדרך נס, הושבה לחיק היהדות, ובנתה בשתי ידיים בית במדינת ישראל. בית ילדותי היה בית שמח, והורי לא דיברו על שעבר עליהם בתקופת השואה. למרות זאת השואה הייתה חלק בלתי-נפרד מחיינו, נוכחת-נפקדת בבית, והיא הורגשה במיוחד בכל אותן שמחות משפחתיות שנחגגו בלי סבא וסבתא, בלי דודים ודודות. להורי לא התאפשר לרכוש השכלה בעצמם, ועל כן הם ראו חשיבות בכך שאחי ואני נזכה לחינוך איכותי, בכל מחיר. משכך, החל מגיל שמונה השכמתי קום ונסעתי בארבעה אוטובוסים מדי יום – אל בית הספר בצד השני של העיר, ולאחר בית הספר, אל מסעדת הפועלים של הורי ביפו, שם עזרתי להם עד שעות הערב. עבודה קשה, מוסר עבודה, נחישות, הקרבה, יושר וגמילות חסדים – אלה המידות שקיבלנו כדוגמה אישית מהורי זכרם לברכה. הורי לא זכו להיות כאן היום לצדי, אך ייבדלו לחיים ארוכים בני משפחתי האהובים – רבקה אשתי, אהבת חיי וחברתי הטובה ביותר; נטע, שי, יעל, איה ומתן; והנכדים, משוש ליבי – גלי, אורי, סתיו ושירי. מסעדת הפועלים של הורי הייתה מאותם מקומות שבהם, כפי שכתב מאיר אריאל, "שמים הרבה הרבה לב בצלחת / בשביל מעט מעט כסף קטן". אל המסעדה הגיעו פועלים ועובדי כפיים, בעלי עסקים סמוכים, דתיים וחילוניים, עוברי אורח מזדמנים, ערבים ויהודים, ובסמוך לשעת הסגירה פקדו אותה גם קבצנים ומוכי גורל שזו הייתה ארוחתם החמה היומית או השבועית. המגוון האנושי הזה הוא תבנית נוף ילדותי ונעורי, שעמה הגעתי אל העשייה כמשפטן, תחילה כעורך דין ובהמשך כשופט.

ואכן, מלאכת השיפוט היא בראש ובראשונה מלאכה של אנשים, אשר מתבצעת על-ידי אנשים ועבורם. כשהשופט יושב באולם הדיונים, עליו לזכור שמבחינת בעל הדין, התיק שלו הוא עולם ומלואו, ופסק הדין יכול וישפיע על מסלול חייו – בין שמדובר בנאשם שעלול להישלח למאסר, ובין בנתבע שעלול להיות מחויב לשלם סכום כסף. השפיטה נחשבת כמלאכה בודדה, שבמסגרתה השופט ניצב ככלל לבדו אל מול טענות הצדדים, הוראות הדין וצו מצפונו. אך לבד אין משמעו בודד; וגם כשהשופט יושב לבדו בלשכה, הוא מלווה בקולות חבריו לכס השיפוט, בעבר ובהווה, שפסיקותיהם מעשירות את חשיבתו ומאתגרות את תפישותיו. כל שופטי ישראל ממלאים את חלקם בשרשרת המשפט, וכל דור שופטים חדש עומד על כתפי קודמיו. במעמד זה אני רואה לעצמי חובה וזכות להודות לקודמי בהובלת הרשות השופטת, שכל אחד ואחת מהם תרם בדרכו תרומה משמעותית למילוי תפקידה של הרשות השופטת בשירות הציבור. תודה מיוחדת לאלו שתחת הובלתם כיהנתי בבית המשפט העליון, ומהם למדתי על מלאכת ניהול השפיטה – הנשיאים דורית ביניש, אשר גרוניס, מרים נאור זכרה לברכה, אסתר חיות, וממלא-מקום הנשיא עוזי פוגלמן. חברי השופט פוגלמן הפקיד בידי את לפיד הרשות השופטת לפני כארבעה חודשים, לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד ממלא-מקום הנשיא באחת התקופות הקשות ביותר שידעה המדינה – תקופה שנתנה את אותותיה גם ברשות השופטת והציבה בפני כולנו אתגרים ניכרים. השופט פוגלמן ניווט בהצלחה את ספינת המערכת במים סוערים ביותר, במקצועיות ובממלכתיות שכה מאפיינות אותו, ועל כל זאת ועוד – יבוא על התודה והברכה. קדמה לו הנשיאה חיות, שהובילה את התמודדות המערכת עם אתגרים כגון מגפת הקורונה ומערכות בחירות חוזרות ונשנות; ובמקביל קידמה בשקט ובצנעה מהלכים משמעותיים, בין היתר, בדאגה לרווחת הפרט במערכת, וביצירת מערך הכשרות לנשיאים ולסגני נשיאים. ב-15 השנים שבהן אני מכהן בבית המשפט העליון, המקום וחבר שופטיו הפכו עבורי לבית שני במלוא מובן המילה, ואני מודה על הזכות שניתנה לי לכהן בבית משפט זה ולעמוד בראשו. במעמד זה אני מבקש גם לברך את חברי השופט נעם סולברג, אשר יצהיר בקרוב אמונים כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, ואני מצפה לעבודתנו המשותפת בהובלת המערכת. תודה גם לכל השופטות והשופטים, הרשמות והרשמים שלצידם כיהנתי ב-28 השנים האחרונות בבתי משפט השלום בעכו ובחיפה, בבית המשפט המחוזי בחיפה ובבית המשפט העליון. ואם בתודות עסקינן, אני מבקש להודות מקרב לב למארחנו – נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, על כל פועלו. תודה גם למי שלקחו חלק בארגון הטקס, ובפרט לצוות בבית הנשיא וכן לשרון בר-דור, להילה שטיינר ולצוות חטיבת השופטים בהנהלת בתי המשפט.

אמרנו שמלאכת המשפט נעשית עבור אנשים; וכשם שהחברה האנושית משתנה ומתפתחת עם הזמן, כך גם המשפט. חובתנו כשופטים היא לא רק ליישם את הדין בכל מקרה נתון, אלא לפתחו ולהתאמו למציאות החיים ולאינטרס הציבור. עמד על כך נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, זכרו לברכה, בציינו: "המשפט אינו סטאטי, כי החיים אינם סטאטיים, לא אלה של הפרט ולא אלה של הכלל". והנשיא בדימוס אהרן ברק כתב: "כמו הנשר בשמים, השומר על יציבותו רק כאשר הוא בתנועה, כך גם המשפט. הוא יהא יציב רק כאשר ינוע". ואכן, הלמידה וההתפתחות הן דרך חיים עבורנו כשופטים, ואנו נדרשים לחקור, להתעדכן ולהעמיק ידע, על-מנת להגיע מוכנים לכל דיון ולהבטיח טיפול מקצועי ואיכותי בסוגיות שמובאות להכרעתנו. מתוך ההבנה הזו אפעל בתפקידי לחיזוק מערך ההכשרות ושיח העמיתים במערכת, במטרה לטייב את העשייה השיפוטית ולייעלה. בימים אלה אני עורך סיורים בכל בתי המשפט בארץ, ואיני יכול שלא להתפעל מהמקצועיות ומתחושת השליחות של עובדי המערכת ושל הרשמים והשופטים, שפועלים תחת עומס עבודה שאין דומה לו בעולם המערבי, לעתים תחת אילוצים קשים. בהקשר זה אזכיר שבתי המשפט נותרו פתוחים לכל אורך ימי המלחמה, והמשיכו לספק שירות לבעלי הדין חרף הקשיים הרבים שהתעוררו. העובדה שמערכת בתי המשפט נמצאת בעומס רב ובתת-תקינה חמורה, אינה פוטרת אותנו מביקורת עצמית – ואנו בוחנים כל העת דרכים להתייעל ולהשתפר. אמירה רווחת בעולם המשפט היא שצדק דחוי הוא אי-צדק, ובמקורותינו נאמר "חרב באה לעולם על עינוי הדין". עלינו לשים לנגד עינינו את בעל הדין, את הנאשם או את נפגע העבירה שחייהם "תלויים להם מנגד" כל עוד לא ניתן פסק דין בהליך שנוגע להם. אמנם, יש סיבות אובייקטיביות רבות להתארכות ההליכים המשפטיים, שאינן תלויות רק ברשות השופטת עצמה, אך המשימה שלנו היא לתת את השירות המיטבי גם בהינתן האילוצים הקשים שתחתם אנו פועלים. ברוח זו, אנו חותרים לקידום מהלכים רוחביים לשיפור השירות לציבור. בתחום המשפט האזרחי כבר הושקו תקנות סדר הדין החדשות; ובתחום הדין הפלילי – מזה למעלה מ-20 שנה, מאז שהתחלתי לשבת בהרכבי פשע חמור בבית המשפט המחוזי, אני קורא לשינויי חקיקה על-מנת לייעל ולקצר את ההליך הפלילי ולשפר את ניהולו. בינתיים איננו פוטרים את עצמנו ממעש, ומזה זמן יושבת על המדוכה ועדה בין-משרדית שתפקידה למפות את צווארי הבקבוק בהליך הפלילי על-מנת להשיג מטרה זו. תת-התקינה של מערכת בתי המשפט – על עובדיה, רשמיה ושופטיה – היא אך אחד הביטויים לכך שהרשות השופטת אינה נהנית מעצמאות מוסדית מלאה, בניגוד למוסדות אחרים כמו הכנסת, מבקר המדינה, בית הנשיא ובנק ישראל. לכן יש לחזק את עצמאותה המוסדית של הרשות השופטת – שמשמעותה היכולת לנהל את ענייני המערכת באופן עצמאי, ולהקצות בעצמה את המשאבים הנחוצים להבטחת שירות משפטי איכותי ויעיל לציבור.

ועיקרו של דבר: על-מנת שמערכת בתי המשפט תוכל למלא את תפקידה בשירות הציבור, יש לפעול לחיזוק העצמאות השיפוטית המקצועית של כלל שופטי ורשמי ישראל. הרשות השופטת היא צלע חיונית במשולש רשויות השלטון. היא אינה ניצבת מעל הרשויות האחרות אלא פועלת לצידן, כשותפה שוות מעמד במארג הדמוקרטי של איזונים ובלמים. תפקידה של הרשות השופטת במארג הזה הוא שימור שלטון החוק והגנה על זכויות הפרט מפני פגיעה שלא כדין, בין מצד פרטים אחרים ובין מצד השלטון. בכך פועל בית המשפט כנאמן הציבור, והוא נאמן לציבור – ולו בלבד. על כן, יש לשמור מכל משמר על ליבת העצמאות השיפוטית, שהיא הסמכות והחובה לפסוק ללא תלות, ללא השפעות חיצוניות, ללא מורא, וללא מרות, זולת מרותו של הדין. אין זה סוד שהשיח בין שלוש הרשויות בישראל ידע עליות ומורדות לאורך השנים – אך יש לזכור כי המוסדות הדמוקרטיים במדינה אינם קיימים עבור עצמם, אלא עבור הציבור ולמענו. חובתנו כלפי הציבור היא לחזק ולשפר את השיח הממלכתי והמכבד בין הרשויות. בשם הרשות השופטת אומר כי אנו נכונים להידברות, לשיח ולשיתוף פעולה ענייני, ששם את הציבור והשירות לאזרח בראש מעייניו – ואני מקווה כי נפגוש בהקשר זה יד אחות. גם זו הפעם אחזור ואפנה קריאה לשר המשפטים לקיים את פגישות העבודה הסדירות שנהגו מאז ומתמיד בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון, כפי שנדרש על-מנת שאזרחי ותושבי המדינה ימשיכו לקבל שירות איכותי ויעיל ממערכת בתי המשפט. רצה הגורל והיום שבו אני מצהיר אמונים כנשיא בית המשפט העליון, הוא יום ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, שאגב הוא גם יום הולדתה של כנסת ישראל. חג הנטיעות, הצמיחה וההתחדשות מצוין דווקא באמצע החורף, שאז הטבע כולו מתחיל להתכונן לבוא האביב, בעוצמה שקטה שטרם נראית לעין. על-רקע אירועי התקופה האחרונה, יש בעיני משום נחמה בידיעה שהימים הקרים, הקודרים והחשוכים ביותר עשויים לטמון בחובם את הזרעים לצמיחה מחודשת, אם רק נתאזר בסבלנות ונתמיד בדרכנו. אכן, שנה קשה ביותר עברה עלינו כחברה וכמדינה. עם זאת, ניצנים ראשוניים של ריפוי מתחילים להיראות בארצנו, עם שובם של מפונים לבתיהם ושובם של חלק מהחטופים לארצם ולמשפחותיהם – ומי יתן כי תהא זו תקופה של צמיחה, התחדשות ודרך חדשה. אני משוכנע, כי כל עוד נמשיך ללכת לאורם של ערכי היסוד של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, נזכה לקצור את הפירות שעוד יבואו במהרה בימינו. פתחנו דברינו בדברי השופט חשין זכרו לברכה על השופט כאיש מקצוע, כבעל מלאכה, ואסגור מעגל ואסיים אפוא בדבריו: "שופט לא יידע, לא לבנות בית לא להקים גשר לא לשתול גן-פלא... זה דברו של שופט: טובל בקסת עטו וכותב משפט וצדק וחסד". משפט, וצדק, וחסד.