כעת, הרשו לי לקחת אתכם איתי לרגע הרחק מירושלים, למרכז עיר הבירה שלנו, טיראנה. יש מנהרה מתחת ללב העיר, היא נבנתה כדי לענות את אלה שכונו אויבי העם, ובסופו של דבר כדי לעמוד בפני התקפה של ארצות הברית או ברית המועצות. פרנויה שנוצקה לתוך בטון על-ידי משטר שחשש מכל אור של חופש והחזיק את עמו כבני ערובה בכלא באוויר הפתוח.
הזיכרון הבהיר הזה תמיד גרם לי לרחם על דמויות ומוסדות ציבוריים בינלאומיים נכבדים ובעלי משמעות, שמתארים בצדק את עזה כבית כלא באוויר הפתוח, אך כשלו ולא זיהו את הסוהר האמיתי של תושבי עזה - הם זיהו בטעות את האצבע עם זה שהאצבע הצביעה עליו, ובכך נכשלו לזהות שהסוהר של עזה הוא חמאס, ואף אחד אחר מלבד חמאס.
(מחיאות כפיים)
את האידיאולוגיה שלו, של טרור נגד עמו בראש ובראשונה, וכלפי האומה היהודית; את הגישה הרודנית שלו, ששום חיים של פלשתיני אינם שווים עד שמדינת ישראל תושמד והיהודי האחרון יימחק מארץ הקודש.
ולכן, עד שחמאס יפורק לחלוטין, שני מיליון האסירים שלו לא יהיו חופשיים באמת ושום שלום לא יוכל להתקיים.
(מחיאות כפיים)
היום המנהרה הזו בטירנה הוסבה למרחב המוקדש לקורבנותיהם של אלה שבנו במקור את המנהרה. ואני מאחל בכל ליבי שמעט מרבבות מנהרות הטרור שבנה חמאס, המקום שבו בני הערובה שנחטפו ב-7 באוקטובר נרצחו, נאנסו, עונו וצומקו להעתקים אנושיים מהמאה ה-21 של האסירים בגרמניה הנאצית במחנות ריכוז, יעברו שימור כחלק מתוכנית שיקום עזה, ויהיו עדות ניצחת לטובת שלום מתמשך בין שתי המדינות העתידיות.
הן צריכות לעמוד כמנהרות של זיכרון קולקטיבי והחלמה, במקום שבו גם הסבל הנוראי של בני הערובה וגם האובדן העצום של חיי פלשתינים הומרו למערכת ההגנה המחרידה ביותר שנבנתה אי-פעם, בידי המוחות האנושיים האכזריים ביותר. חומר גלם שהלבנים שלו היו גופות אנושיות ישמש כנרות דולקים לנצח של סליחה מבלי לשכוח, וכקריאה עקבית לכולם שזוועות כאלה לא יקרו שוב לעולם. יש לנקות את שורשי העניין.
כשאתם יורדים במדרגות מנהרות טיראנה, משפט באור ניאון, מאת
פרימו לוי, משקיף עליכם: אלו ששוכחים את עברם נידונים לחיות אותו מחדש. אנו חורטים את השם הזה באור על הקיר, ואני מביא אותו לפה לא כדי ליצור איזושהי הקבלה, בלתי אפשרית, בין ההשמדה התעשייתית של היהודים - פשע ענק בהיסטוריה האנושית - לבין הסבל שנגרם מהמשטר הקומוניסטי שאנשי אלבניה עברו. לא. אני מביא את פרימו לוי ביחד עם מנהרת הזיכרונות שלנו כדי לומר לכם שאנו האלבנים מכירים את כאב פצעי ההיסטוריה, ולומר למי שיש להם דעה שונה משלי לגבי עזה כבית כלא פתוח, שאנו האלבנים למדנו בדרכים שקשה לדמיין מה קורה כשהאידיאולוגיה הופכת לאל, המדינה הופכת למזבח, ואנשיה נהיים ככבשים, אנשים שנגזלת מהם אנושיותם כדי להשליט אימה באוכלוסייה כולה.
ישנה היסטוריה שמאחדת את עמינו - כמובן, הפרק החשוך של השואה. אבל המורשת המשותפת היא בת עשורים רבים: יהודים שמגיעים לחופינו אחרי הרס המקדש, ספרדים שמחפשים מחסה, משפחות שמחפשות מפלט בארצנו, שוב ושוב ושוב, בכל פעם שאירופה שוקעת לדחפים החשוכים ביותר: שנאת יהודים. בשנות השלושים, יהודי אמריקני שנשלח לאירופה, לאו איטון, כתב בדוח ששיגר לקונגרס האמריקני שאלבניה התבלטה באירופה כמדינה שמתועד בה מתן מחסה לפליטים יהודים. הוא הבחין שהגיוון הדתי, הגיוון באלבניה, היא דבר מעשי, לא סמלי. מוסלמים, נוצרים אורתודוקסים, קתולים ויהודים חיים במסגרת שבה הדת אינה מדכאת את האמון האזרחי, ולכן אפשר לתפוס את אלבניה כמקום ראוי להתיישבות יהודית ולהגירה, מקום שאין בו מחסומים חברתיים או משפטיים כלפי היהודים.
באותן שנים ממש, לפני המלחמה, כשהאנטישמיות גאתה ברחבי אירופה, אלבניה אף הכירה בשבת כזכות אנושית של הקהילה היהודית, והפכה למדינה היחידה בחלק זה של העולם שעיגנה בחוק דרישה ממעסיקים, ציבוריים ופרטיים כאחד, לכבד את השבת.
בזמן השואה, כשהנאצי הרמן נויבאכר דרש רשימה של יהודים ושל הזהב שברותם, הנציגים שלנו השיבו במשפט שראוי להיחקק על סלע: אתה יכול לקבל את הזהב, לא את היהודים.
(מחיאות כפיים)
את הזהב יכלו לקחת. על היהודים עלינו להגן.
זאת לא אגדה, זאת אלבניה, שבה שהיהודים לא הוסתרו מעיני החברה, הם הוסתרו על-ידי החברה. ואם אתם רוצים הסברים לנס הזה, אין צורך בתיאוריה פוליטית או ברב, אף על-פי שאני יודע שרבנים יכולים להסביר דברים מורכבים מאוד במילים פשוטות ואף לנבא ניסים. אבל לא, כל מה שצריך הוא משפט אחד מהחוק הראשון הכתוב שלנו, קוד ה
כבוד מימי הביניים: הבית האלבני שייך לאלוהים ולאורח - לא האורח שאתה מזמין, כמובן גם הוא, אלא האורח שדופק על דלתך, הזר שצריך עזרה. בגידה באורח הזה, על-פי הקוד שלנו, היא פשע בלתי נסלח. זהו כתם על שמך הטוב, והעונש עליו הוא הדרת כל המשפחה מן הקהילה. אז עדיף למות מלוותר על האורח, ומאחר שיהודים היו אורחיה של אלבניה ממש כאשר מכונת המוות המפחידה ביותר שהאנושות בראה אי-פעם הגיעה לארצנו, עבור האלבנים, ובראש ובראשונה המוסלמים האלבנים, שהיו אז רוב מוחלט בארצנו, ההחלטה הייתה פשוטה: אנו מעדיפים למות מאשר לוותר על היהודים שלנו.
(מחיאות כפיים)
תודה. הפרק המואר הזה בהיסטוריה של אלבניה נושא עימו מסר רלוונטי מאוד לעולם של היום - העולם שזקוק לתזכורת חוזרת ונשנית של מה שחנה ארנדט לימדה אותנו בבהירות חסרת רחמים: הרוע הוא לא דמוני אלא שגרתי, תוך סיכון להיות רע. הרוע הוא בנאלי. הטרגדיה של השואה היא לא רק האכזריות של מעטים אלא הפסיביות של רבים. אבל בארץ הקטנה שלנו קרה ההפך: האנשים שלנו היו עניים, לא היה להם כוח, לא היה צבא או כל גבול אסטרטגי, אבל היה להם משהו יקר ערך עד מאוד באותה נקודת זמן היסטורית: היכולת לראות פנים של בן אנוש ולזהות את המחויבות הערכית והמוסרית כלפיו.
כשאחרים מסרו את היהודים השכנים לרשויות, האלבנים הביאו אותם לחוף מבטחים. כשהציות הפך לשקר השקט של הרוע, הסבים והסבתות שלנו בחרו באחריות, ובכך הם שמרו על הפינה הקטנה הזאת באירופה אנושית, בימים שבהם האנושות דעכה מיום ליום.
הסיפור הזה איננו דבר שאנו מתקשטים בו לעיני אחרים; זהו מצפן שעלינו ללכת על פיו אם אנו רוצים להיות ראויים למתנת החיים שהעניק לנו האל המשותף לכולנו, ולעשות משהו ראוי מהמתנה הזאת בעודנו חיים על האדמה, כך שילדינו וילדיהם לא יסבלו מחר בשל דבר שאין לנו אומץ להתמודד איתו היום או ללמוד ממנו אתמול.
משום כך הייתה אלבניה מהמדינות הראשונות באירופה שהעבירו חוקים כנגד אנטישמיות, ומשום כך שילבנו את הלימוד על השואה במערכת החינוך שלנו ומשום כך אנו בונים כרגע באירופה, במרכז אירופה, שני מרחבים תרבותיים בהשראת הדוגמאות הבוהקות שהציבו אבותינו המוסלמים והנוצרים שסיכנו את נפשם ואת חייהם כדי להציל יהודים.
אבל לא מדובר רק ביהודים. מדובר באנושות ובאנושיות, ולא כמילה מופשטת, האנושיות שלנו. משום כך כבר שנים רבות אלבניה מציעה מקלט לכמה אלפי אזרחים אירנים, שבשל התנגדותם לקצבים מטהרן היו למעשה בסכנת חיים. הדבר לא היה נטול סיכונים בעבר והוא איננו נטול סיכונים כיום. להפך, להישאר אנושי כשהאנושות נתונה ללחץ קיברנטי הוא תמיד דבר שכרוך בסיכון. ומכיוון שאלבניה לקחה את הסיכון הזה לפני כמה שנים היא סבלה ממתקפת סייבר חמורה מאירן, שהרסה את מרשם האוכלוסין שלנו. עמדנו בכך. הם לא הצליחו.