במאה ה-19 הלך והתגבש אחד המיתוסים המכוננים של התרבות המערבית המודרנית: מיתוס הילדוּת או מיתוס "הילד והגן". ראשיתו בתפיסות חינוך חדשניות (רוסו, פרובל), שמתחו זיקה בין ילד-טבע-גן, ואחריתו בסיפור הגמוני, כובש, גברי ואבסולוטי, שנבנה סביב מטפורה טעונה כ"גן עדן", שפרטה על נימי מטען אסוציאטיבי מן המוכן, שהיה מצוי במורשת התרבות המערבית. נקודת המבט המדומיינת שיוחסה לילד, נוכסה בידי הרומנטיקנים (וורדסוורת, שילר) ותנועות השחרור הלאומיות, שתרגמו "גן" ו"טבע" לטריטוריה ולמולדת, ונדרשו למיתוס "הילד והגן", עת שקשרו את הילדות לרתמת הלאומיות ושחו בדימויי לידה, אדמה וילִידים אוטוכטוניים וגיבורים (משיח, 2000).
בקונטקסט התרבות העברית המתחדשת בתקופת ההשכלה והתחייה קיבל המיתוס משנה תוקף, כשסופרי ההשכלה התרפקו על המטפורה המאגדת ילד, גן ושעשועים כאמצעי לקידום חינוך מתוקן ולאומיות לטנטית, שעה שבני דור התחייה הבנו באמצעותו דיוקן חדש בדמות ילד עברי-לאומי, והביאו ליצירת נורמה פואטית המשלבת דמיון, טבע וחיוּת.
סופרי הילדים הארץ-ישראלים והישראלים, שברוח סופרי התחייה אימצו את מיתוס הילדות ה"אוניברסאלי", נבחנו בשני אופנים: מן ההיבט הלשוני - ביכולתם להוכיח עליונות לשונית ושליטה בנורמה אסתטית חדשה, ומן ההיבט האמנותי - בכישרונם הכפול להבנות ילד "גן וטבע" תואם הדגם, שהתקבל והוטמע בספרות הילדים העברית באירופה, וגם נענה לצפייה לדגם חדש, המשקף את המציאות הנבדלת בארץ ישראל.
טענתי היא כי הסופרות העבריות - חמדה בן-יהודה, מרים ילן-שטקליס ונורית זרחי, נציגות שלושה דורות בספרות הילדים העברית, חתרו אישה בדרכה תחת שיח הגברים ההגמוני המגולם במיתוס "הילד והגן". בכתיבתן השמיעו קול שונה, שערער על מונוליט הילד המדומיין ופרץ את גבולות המיתוס, שהפך את הנשים לסוכנות משנה של תפיסות אידאולוגיות, חינוכיות, ספרותיות ואמנותיות. בן-יהודה סירבה לסרטט דיוקן ילדות אידילית, סנטימנטלית ומאושרת, שטקליס (בניגוד לגולדברג) לא חיילה את ילדי האדמה - ה"צברים", וזרחי חשפה בגן-עדן הילדות את זרעי התוקפנות והרוע.
קעקוע מיתוס "הילד והגן" עשוי להוביל לתפיסת ילדות, שלא הייתה כמותה בספרות הילדים העברית, באשר היא מפנה עורף למיתוס הגברי, האסקפיסטי והממסך על אודות הילדוּת. הרצאתי תבקש למפות את מהלכו.