התלבטתי לא מעט מה לומר. הייתי על הדוכן הזה אלפי פעמים ואמרתי המון דברים בכל התחומים. חשבתי שזה לא יהיה נכון לדבר על עצמי. כל-כך הרבה דיברו עלי וכולי. רוב הדברים היו מאוד נעימים, אם הייתי יודע, הייתי פורש קודם. לאחר התלבטויות, למרות שהדברים לא יהיו חגיגיים, אבל הם יהיו נכונים. אני חושב שזה יאפיין אותי. אני פחות טוב בחגיגות, אני יותר טוב בלהגיד מה שאני חושב.
אני רוצה לדבר אליכם, עליכם, על הבית הזה שהיה ביתי השני וחלק מהזמן ביתי הראשון בכמעט שנות דור. אני רוצה לדבר על מעמד חברי הכנסת ומעמד הכנסת ועל החשיבות שאני מייחס למעמד של הכנסת ולחברי כנסת. כל פעם אני שומע אנשים כולל חברי כנסת מתרפקים על העבר. "איזה טוב היה. איזה נפלא היה פה לפני דור. כמה זה היה", כמו אינשטיין בשירו: "שמח, נפלא לפני שהגענו". "הכל היה זך וטהור ונקי". הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת איזה אידיאל שלא היה ולא נברא.
אני אומר לכם, אני הייתי אז. אספר לכם מה היה אז לעומת היום. איך הייתה אז הכנסת, מה התחולל בה, איך היא נראתה, מה קרה. מי היו חברי הכנסת. אני לא אתן את כל הדוגמאות. בכל זאת, לא אנצל את טוב ליבו של יושב-ראש הכנסת וגם לא אעשה פיליבסטר ביומי האחרון.
באתי לכנסת במאי 83'. חברי כנסת היו באים לכנסת אבל היו עובדים בכל מיני מקומות. מוזר, נכון? מוזר מאוד. הם היו עורכי דין, שמאים, אנשי עסקים, חברי דירקטוריונים. היום אפילו להיות חבר דירקטוריון הפועל תל אביב אני לא יכול בלי טובת הנאה, אני כחבר כנסת בלי לקבל כלום אני לא יכול. אבל זה מה היה.
היו מגיעים לכנסת חברי כנסת בסביבות גיל 50, תנאי הפנסיה היו 4% לשנה לחברי כנסת, 7% לשרים, פנסיה תקציבית כמובן, לא צוברת כמו היום, לא 2%. אבל זה לא היה הכל. אם היית מגיע בגיל 50 בעשור היית עושה פנסיה מלאה. כל מיני טריקים שאבותינו הפרלמנטרים המציאו. בגיל 55 מכפילים את הפנסיה, משלשים אותה. אם אתה רוצים לקרוא, אז זה היה מופיע במה נמחק מספרי הזכויות והחובות. כל מה שטוב נמחק. ניגוד עניינים אפילו לא היה בחיתולים של החיתולים. לא היה דבר כזה. לא שמעו על דבר כזה. נסיעות לחו"ל, לבקש אישור על-חשבון מי אתה נוסע, איך אתה נוסע. ואני הייתי שם. ביטוח בריאות? מה פתאום? תנאי בריאות מפליגים. עד היום כשאני אומר שאין לנו זכויות בריאות, לא מאמינים לנו. לא יכול להיות שאתם כאחד האזרחים. אבל היה באמת בלתי מוגבל. ועדת אתיקה. לא היה עולה על הדעת להקים ועדת אתיקה, שתהיה, שיהיו כללי אתיקה.
אני לא מדבר על לפני 200 שנה. אני הייתי שם. נכון, אני כבר לא כל-כך צעיר, אבל עדיין... אני עוד זוכר לקחת את כדור הזיכרון בבוקר. אחר-כך היו אומרים "היו ענקים חברי הכנסת אז". כל אחד היה "ענק, נפילים. ענקי רוח, אנשי מוסר, אחד אחד". חברים, תרדו למטה לתמונות, יש מעטי מאוד, מתי מעט שהטביעו איזשהו חותם. הם בכלל לא באו לעבוד.
כשאני הגעתי לא היו חדרי עבודה לחברי הכנסת. הם נקראו חדרי מנוחה. חבר כנסת היה בא למליאה, היה מצביע ואחר-כך היה הולך לנוח בחדרו עם עוד חבר כנסת. לא עוזרים פרלמנטרים, שום דבר. התפיסה לא הייתה שאתה בא לעבוד, אתה למליאה, הולך לחדר המנוחה. ככה נבנתה הכנסת. לא להפריע. רוב חברי הכנסת היו מכונות הצבעה אוטומטיות. רובם. (?) השתנה מאוד. אופיר, אחד כמוך לא היה שורד את החודש הראשון של הקדנציה הראשונה. תבדקו, תעשו מחקר קטן ותשוו כנסת אחרי כנסת, ותראו שהכנסות האחרונות, גם בהשכלתם של חברי כנסת, גם במסירותם, אפילו סטטיסטית, כמה פעמים עולים על הדוכן מדברים, מה הם עושים, כמה הם מגישים, כן, גם הצעות חוק, הכל, המעורבות שלהם, עשרות מונים יותר.
ואני שואל, באמת אני שואל, את כולנו, את יושב-ראש הכנסת הנוכחית, את יושב-ראש הכנסת הקודמת. למה? את מי זה משרת? ומה זה משרת הציור המזויף הזה של הכנסות בעבר ומה היה כאן בעבר. הולכים כתבים פרלמנטרים צעירים בני 25 ועיניהם בורקות ואומרים "אח... כמה היה נפלא פעם". את מי זה משרת? מה זה משרת? הרי יודעים את האמת. אני לא גיליתי שום דבר. זה לא איזה מחקר שצריך לעשות. כל אחד שרק רוצה לדעת יודע. כל מה שקרה, טוב שקרה. והכנסות האחרונות, בסדרי גודל - יותר טובות, יותר נקיות, יותר מכל בחינה שהיא ממה שהיה בעבר. אבל למה? למה הופכים ולמה מציירים את הכנסות הללו כשחורות משחור ואת העבר בצבעים זוהרים. למה?
יש לי רק חשד. איזשהו חשד, לא ודאות, אולי אני קצת פרנואיד. אולי הדה-לגיטימציה של בית הנבחרים הזה, הנבחרים על-ידי העם, הריבון, היחידי שאין בלתו, שבלעדיו אין דמוקרטיה בישראל. אולי כי מי שלא נבחרו, ומי שלא העמידו עצמם למבחן הבוחר ומי שאפשר לשנות ולהחליף אותם כשהם לא מוצאים חן. ככל שהנבחר יותר חלש, יכולת המשילות שלו יותר קטנה ומשהו אחר מושל כי מוכרחים למשול. כי יש משילות, כי יש משילות, המטרה של הלהג והקלס של בית כזה... ואני מוכרח, ואני מודה, גם אנחנו פה ושם תורמים, אין לי ספק, אבל זה אנושי. זה בית שמסתכלים עליו 24 שעות, כל דקה, מצלמים, אין מקום בעולם, אין מוסד שאם נצלם אותו 24 שעות ביממה ונרצה לעשות חוחא ואיטלולא, נוכל.
גם אני עשיתי מעשה שאסור היה שייעשה ופגע בבית, הכל בפרופורציות. והדבר המרכזי שאני יכול להגיד לכם זה - אל תרגישו רגישי נחיתות. התגלגלה לידיכם זכות גדולה להיבחר ולשרת את הציבור. שרתו אותו ללא פחד, ללא מורא, ללא משוא פנים. אתם אלה שנבחרתם לעשות, אתה אלה שנבחרתם למשול, אף אחד אחר. הם יכולים להיות ביציע, הם יכולים להגיד לכם מה לעשות, אתם על המגרש ואתם תחליטו, ואתם תחוקקו, ואל תתנו לאף אחד אחר להחליף אתכם בשום דרך שהיא, כי אתם ורק אתם קיבלתם את המנדט. אף אחד אחר לא קיבל את המנדט. וזה כיף גדול להיות בכנסת.
אני אומר לכם, תמיד קינאתי באלה שהיו בקדנציות הראשונות. אני רוצה להגיד לכם שהמציאות הזו מונעת מהרבה מאוד אנשים טובים לבוא לכנסת. אני רואה כמה אנשים מתעניינים בפוליטיקה, כמה הם רוצים להיות בחיים פוליטיים. אנשים שעשו חייל בכל שטחי החיים ובכל זאת אין דר שמרתק אותם יותר מהחיים הפוליטיים ובצדק ובדין. כשאני בא ומתאר להם, הם אומרים למה אתה בפוליטיקה. אני אומר להם, אנשים שעשו, אני מוכרח להגיד שיש לי רגשי נחיתות רק לאנשי מדע. אנשים שעשו ופעלו ותרמו בכל שטחי החיים ואני מסביר להם מה יש בחיים הפוליטיים, הם מבינים שבכל זאת יש דברים שהם לא עשו ורק פה אפשר לעשות, בבית הזה, בממשלה. כאשר הם רוצים לבוא ורוצים לתרום, והם אנשים טובים והם רואים מה קורה סביב כל החיים הפוליטיים, איך התפל הופך לעיקר, איך עוסקים בזוטות ובזוטי זוטות - הם נרתעים, הם מפחדים, קשה להם לעמוד באש הזאת, וכולנו חסרים אותם, והדמוקרטיה חסרה אותם.
אני אומר באמת, אין כמו החיים הפוליטיים. בסופו של דבר - היא מרתקת, היא מעניינת, היא חובקת עולם, ההיקפים בה אדירים, הניסיון שאתה צובר, העניין בדברים הגלויים והחסויים. לכן אני קורא לכם ולכל מי שרוצה, אל תפחדו, תהיו חברי כנסת ותטביעו חותם. אנא תטביעו חותם. יכול להיות שהרצון להטביע חותם יקצר את זמן כהונתכם פה כי זה מסוכן להטביע חותם מבחינה פוליטית. אבל עדיף להיות קצת פחות שנים פה ולהשאיר הרבה יותר חותם כי זה לא מקום עבודה - זה מקום שבו אתה שליח ומשרת השקפת עולם ודרך, וזה הדבר הכי חשוב. אפשר לעבוד גם בחוץ בתנאים הרבה יותר טובים.
אני מביט אחורה ולמרות הכל, אני מביט אחורה בהרבה סיפוק וגאווה על הזכות הגדולה שהתגלגלה לידי לכהן בבית הזה, בממשלה, במשך תקופה כל-כך ארוכה. כפי שאמרתי, אני לוקח פסק זמן מחיי הפרלמנטרים. אני נשאר בחיים ציבוריים ופוליטיים. ימים יגידו מה יהיה. אני מכאן רוצה להודות להוד מעלתו הבוחר שהעניק לי את הזכות הזאת, כי הוא העניק לי אותה. אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת לדורותיהם ששירתתי איתם כאן. הם רובם, מכל הגוונים ומכל השקפות העולם היו לי יחסי חברות ויריבות, אולי הדוגמה הבולטת ביותר זה ידידי ורעי, יושב-ראש הכנסת, יריבים מרים בתחום הפוליטי, אבל חברים ברמה האישית שקשה לתאר. אני רוצה להודות לכל עובדי הבית שמיומי הראשון בבית הזה ועד היום האחרון כאן, היו חבריי וביליתי איתם ועם חלק מהם הרבה מאוד שעות. שיחקתי איתם כדורגל וכולי. הם היו אנשים נפלאים, עובדים נפלאים שעשו עבודה, איתי לפחות, יוצאת מן הכלל. אני רוצה להודות לכל מי שעבד איתי קרוב, לעוזריי, ואני רוצה להגיד להם תודה - שבלעדיהם לא יכולתי לעשות ואני מודה לכם על כך שבאתם להיפרד ממני. והצלחתם מאוד לרגש אותי.