נשיא המדינה
שמעון פרס, ראש הממשלה
בנימין נתניהו, יושב-ראש הכנסת
ראובן ריבלין, שיזם את היום המאוד מיוחד הזה, חכ"ים ותלמידים, חכ"לים, חיילים, חניכים מתנועות הנוער, אנשי הוראה.
הכנסת חוגגת היום 61, ביוזמה חדשנית ומבורכת, אנו לא מדברים רק עם עצמנו אלא שותפים לעשייה עם הדור הצעיר במדינת ישראל, ומטבע הדברים, ביום זה אנו חגיגיים ומדברים נמרצות ונמלצות על הבית הזה ועל הדמוקרטיה בישראל.
דווקא ביום הזה, המשפט עליו אני חושבת, "מעשה ידינו טובעים בים ואנחנו אומרים שירה".
אין ברצוני להקל ראש בנפלאותיה של הדמוקרטיה הישראלית, בנס שמהווה עצם קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטיה אמיתית במרחב הקשה הזה שבו אנו חיים הקרוי המזרח התיכון.
מחוייבותנו לומר את הדברים גם היום, כדי לפקוח עיניים ולעשות את התיקון. אנו נמצאים קצת לפני התפוררות הדמוקרטיה בישראל אלימות מילולית ופיזית משתלטת על החברה בישראל.
דמוקרטיה היא לא רק שיטה - היא בעיקר בסיס חברתי וערכי משותף. בסיס הדמוקרטיה טמון במילה מאוד פשוטה "אמון". איננו יכולים להרשות לעצמנו תהליך של אובדן אמון של העם בנבחריו או במוסדות הדמוקרטיה.
הנעל שנזרקה על נשיאת בית המשפט העליון גם אם היא מקרה של תסכול פרטי - יכול לקרות רק יחד עם שחיקה במעמד המוסד ובתפקידו - ואני אומרת את זה לאחר ויכוחים קשים בעבר עם נשיאים, אבל כולם צריכים להגן על מעמדו של בית המשפט העליון.
לא כולם צריכים לחוש את תחושת "של נעליך" בפתחו של בית המשפט אך בין "של נעליך" לבין זריקת נעל יש מרווח של הרבה כבוד. ואנחנו כולנו מחויבים בו.
הפגיעה של אמון הציבור בנבחרים תלויה כבר בנו, לא דיון תיאורטי.
כל המילים שייאמרו כאן היום על הדוכן כדי לחזק את אמון הציבור ייעלמו במחי יד במעשה אחד של מישהו מאיתנו - גם אם המילים טובות וממלכתיות, המעשים הם שמדברים חזק יותר. והמעשים לצערי פעמים רבות מדברים בגנות הפוליטיקה.
קצפו של העם יוצא על הבית הזה - במקרה של אכפתיות. והשלב הבעייתי יותר יהיה הייאוש - שאני מקווה שלא נגיע אליו.
המקום שבו העם מפסיק לדרוש מנבחריו שיעמדו בהתחייבויותיהם.
כבר עתה אנו רואים את הציניות שאוכלת כל חלקה טובה.
הפוליטיקה לא נתפסת כפלטפורמה לקידום תהליכים לטובתה של מדינת ישראל כולה, אלא כמקום לקדם בו עניינים אישיים.
העניין הפך להיות, עצם המגרש הפוליטי ושחקניו, התקשורת על הטריבונה מנתחת את המהלך הפוליטי ולא את התכנים והאיכויות שיש בו - או למצער, שאין בו.
ולכם, בני הנוער שנמצאים כאן היום, אני קוראת לא להרים ידיים. לא לומר "כולם אותו דבר" אלא לשפוט כל אחד מהח"כים על-פי אמות מידה ערכיות. ואני מצטרפת לקריאתם של נשיא המדינה וראש הממשלה - כן, תצטרפו לפוליטיקה, תצטרפו אלינו ותחליפו אותנו בבוא הזמן.
הרמת ידיים מהפוליטיקה של הערכים היא הבעת אי-אמון בערכיה של החברה כולה.
לבית הזה יש הרבה במה להתגאות כל אחד מחברי הכנסת צריך לחוש גאוה בהשתייכות לכנסת ישראל, בהחלטות היסטוריות של מלחמה ושלום, היכולת לתת לחיילי צה"ל את הכוח להילחם נגד טרור, הכוח החברתי להוקיע סרבנות, במצבים קשים מנשוא עבור חלק מאיתנו ידע הבית הזה לעשות את הדבר הנכון אבל יש לנו גם מה לתקן.
ומעבר למחוייבות האישית של כל אחד מאיתנו, יש לנו חובה קולקטיבית כרשות המכוננת של מדינת ישראל ובכוונת מכוון אמרתי מכוננת ולא מחוקקת.
הכנסת לדורותיה נכשלה בחקיקת חוקה לישראל והקריבה את הצורך בחוקה על מזבח הסדרים פוליטיים שאינם משרתים את הכלל ובעיני אינם משרתים גם את אותו מיעוט שאינו רוצה להיות שותף בחקיקת חוקה נדרשת.
זהו הרגע האחרון בו ניתן וצריך לישב את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כששני הערכים הללו יכולים וצריכים לחיות בכפיפה אחת ובהרמוניה ולא להתנגש זה בזה, לפני שנמצא עצמנו חברות חיות זו בצד זו, ללא מכנה משותף ובהיעדר חזון משותף.
זהו הזמן שבו שיטת בחירות בעייתית נותנת תרגום עודף ולא מידתי לסקטורים שונים לא נשים עם העובדה אלא נשנה שכן היצוגיות העודפת לא מאפשרת למפלגה, לקבוצה שקיבלה את אמון הרוב לקדם את השקפת העולם על פיהן נבחרה.
השנה הבאה של הכנסת צריכה להיות מוקדשת לחקיקת חוקה. אני מודה שזו יותר משאלת לב מהמציאות. אבל ביום שנפסיק לומר זאת משמע הרמנו ידיים ולא אעשה זאת.
זו גם השנה השנה שבה מהבית הזה יצא מסר של סובלנות, הבנת האחר, אי-אלימות והגנה על מוסדות הדמוקרטיה - כולם, גם בעת משבר וחילוקי דעות.
לו נעשה רק חלק מזה, ולו בהתנהלותנו האישית קואליציה ואופוזיציה וכל אחת מהמפלגות המרכיבות אותן כמו-גם כל אחד מחברי הכנסת המרכיבים את המפלגות השונות, לו נעשה את אלה, דיינו.
ואז נוכל להסתכל בעיניים שלכם, בני הנוער המדהימים שנמצאים כאן היום ואלו שבבית, ונאמר לכם, לא בשביל עצמנו אנחנו כאן אלא בשבילכם, ונעשה את כל שיידרש עבורכם ועבור הדורות הבאים אחריכם.