אדוני היושב-ראש, חברים וחברות,
לפני קצת פחות משבע שנים, אפילו אולי באותה שעה, מצאתי את עצמי יחד עם חברי בלב מטעי הזיתים בלבנון, בעיירה בינת ג'בל, מלחמת לבנון השנייה, אש מכל הכיוונים. עד היום אני יכול לשמוע את הקולות של הפצועים וההרוגים. חברי, מפקדי, רועי קליין זיכרונו לברכה, במעשה גבורה עילאי מזנק על רימון, סופג את הפיצוץ לגוף שלו ומציל את חברי, את חיילי בעצם.
באותם רגעים של האש, של התופת, אני נמצאתי כ-400 מטרים מאזור הלחימה, בבית מוגן. זו לחימה בשטח בנוי, ואת מה שסיפרתי לכם עכשיו אני שומע בקשר למעשה - אני שומע את הקולות, את הירי אני שומע באזור אחר בכלל, ואני רואה את הכול מהחלון, ואני לא יכול להסביר את זה במילים אבל משהו אמר לי - יוני, אתה צריך להגיע לשם - וקיבלתי החלטה, ששוב פעם, אי-אפשר להסביר אותה, למה זה קורה, אבל קיבלתי החלטה להיכנס לשם, לתוך הקרב, יחד עם מספר חיילים. ובאמת, בתנועה רגלית הגענו לשם לתוך התופת, לתוך הקרב, ואותם מראות ששמעתי בקשר, בעצם חוויתי שם בתוך שדה הקרב בלב מטעי הזיתים. שוב פעם, אש מכל הכיוונים, אנחנו תופסים פיקוד, מחלקים פקודות, אני יכול להריח עד היום כשאני מספר לכם את הדם של הפצועים, ולחימה של חמש-שש שעות ארוכות.
בדרך כלל שואלים אותי: יוני, תגיד לי, מה הנקודה הכי קשה שהייתה לך בקרב? מה נקודת הזמן, מה הרגע שהכי קשה בקרב הזה? ומצפים לשמוע - המראות הקשים, הפחד אולי, האש מכל הכיוונים - ואני תמיד אומר שהנקודה הכי קשה זה לא הקרב עצמו, זה לא שאתה נמצא בתוך הקרב, יש כוחות נפש. הנקודה המרכזית הקשה ביותר באותם רגעים, באותן שניות, שדווקא הייתי מחוץ לאזור הלחימה, בבית המוגן, וקיבלתי את ההחלטה להיכנס לתוך אי-הוודאות, לתוך הקרב. אותן שניות, אלה השניות הכי קשות שהיו לי במהלך אותן שעות ארוכות. לא הקרב עצמו אלא דווקא קבלת ההחלטה.
אני חושב שכמו בבינת ג'בל, כמו בלבנון, גם בחיים האישיים והציבוריים שלנו יש לנו איזה סוג של אזורים מוגנים כאלה, אזורי נוחות שאנחנו מייצרים סביבנו, והחוכמה הגדולה זה להעז, זה לצאת מהאזור המוגן, לצאת ולהשפיע, במילים אחרות זה לקחת אחריות על מה שקורה מסביבנו.
ולמעשה, המרחב הפוליטי זה מרחב של אי-ודאות, אי-ודאות אחד גדול של החבורה הנפלאה שיושבת כאן. חברי הכנסת זה למעשה אנשים שבחרו לקחת אחריות, להעז, לצאת מהאזור המוגן הפרטי שלנו ולהיכנס ולהשפיע על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל.
אפשר להגיד אולי שבאמת בכנסת הזאת - לפחות ככה אני חש מאווירת הדברים, שבאמת, הצעירים והוותיקים בכנסת הביאו שיח שהמילה פוליטיקה זה כבר לא מילה גסה, אפשר לדבר אידיאולוגיה. במובן הזה, זה לקיחת אחריות מבחינתי, זה העזה.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה מילים שכתב מרן הרב קוק, זכר צדיק לברכה, שבמילים פשוטות ונקיות הסביר את מה שניסיתי להגיד, אני אגיד בכמה מילים. הוא כותב ככה: "הצדיקים הטהורים - אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה". בקיצור, לא רק מתלוננים, לא מלכלכים, אלא פשוט קמים ועושים. אז אומנם אנחנו לא צדיקים טהורים, אבל באמת כמו שאמרתי קודם, אני חש באמת שחברי הכנסת פה, ובכלל, בחרנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולקחת אחריות, למעשה מנהיגות.
בשבועות האחרונים שאני יושב שם בכיסא החצי-נוח, שהולך אחורה, הסתכלתי קצת על המקום פה שאני עומד לדבר בו, והיה חסר לי משהו, ואת התשובה, האמת, קיבלתי לפני יומיים. אז הסתכלתי, ראיתי דגל ישראל. דגל ישראל - מגן הדוד עם הפסים כחול-לבן של הטלית, מדינת ישראל; אני מסתכל על הרצל, חוזה מדינת היהודים שמסמל את הציונות המדינית, הפשוטה, הברורה, שבזכותו אנחנו כאן, אבל היה חסר לי עוד משהו.
והסתכלתי ככה מסביב, ואת התשובה קיבלתי על הפיסול פה על הקיר. אני לפחות לא הבנתי מה קורה פה עד עכשיו, וכשחקרתי ושאלתי, אמרו לי שהפסל דני קרוון, סליחה. בעצם פיסל למעשה את הנוף הירושלמי. זה הנוף הירושלמי הנפלא... [
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה מדבר יהודה, וירושלים במרכז] וכששאלו אותו: מה המשמעות? למה פיסלת את זה? הוא אמר: אני בחרתי לחבר בין ירושלים של מעלה, הרוחנית, לבין ירושלים של מטה. זה מה שהוא אמר. ולמעשה, אחרי שאנחנו רואים את - שהבנתי מה קורה פה על הקיר, מבחינתי הפאזל הציוני היה שלם. זאת אומרת, שגם עולם המורשת שלנו, הרוח היהודית, מסורת ישראל, אנשים ש-2,000 שנה חלמו והתפללו לראות את מדינת ישראל מתוך אותו סידור, מתוך אותה ירושלים של מעלה רוחנית, יחד עם דגל ישראל, יחד עם הרצל - זה הפאזל השלם.
ואני בטוח שאברהם, יצחק ויעקב, דוד המלך, שלמה,
דוד בן-גוריון והרצל, העולים מצפון-אפריקה, מאירופה, מהמזרח - כשהם דיברו - המלה ציונות, כולם הבינו שהשורש זה ציון. זה מה שחיבר בין כולנו, הערכים האלה של מורשת ישראל - הם חיברו בין כולנו.
חברים וחברות, בשבועות האחרונים או יותר נכון בחודשים האחרונים, יש שיח אמיתי שמברר סביב סוגיית לימודי הליבה במשרד החינוך. עוד לפני לימודי האנגלית החשובים, והמתמטיקה והפיזיקה, לימודי הליבה המרכזיים של עם ישראל ושל מדינת היהודים זה בעצם ערכי היהדות, מורשת ישראל, המסורת. ורק מכאן צריך להתחיל הדיון, אחרי שהדבר הזה נמצא, אלה לימודי הליבה, זה מה שיכול לחבר ולאחד אותנו.
אני רוצה להקריא לכם משהו ששמעתי אותו, לצערי אני אומר את זה, לפני יומיים. תשימו לב, תראו מי שמדבר איך הוא מדבר: "אני חושב שחרם נגד ישראל הוא פעולה חיובית. יש לנקוט בישראל ביד מאוד קשה על-מנת להביא לשינוי". את הדברים האלה אמר שלשום במאי - הוא קורא לעצמו במאי ישראלי - גיא דוידי, במאי של הסרט "חמש מצלמות שבורות", שקורא לחרם על מדינת ישראל.
בשנה ממוצעת נכנסים לתוך תחומי מדינת ישראל כ-14,000,000 דולר, לתוך תחומי מדינת ישראל, מארצות-הברית ומאירופה, שמגיעים מארגונים שיוצרים דה-לגיטימציה לצה"ל ולמדינת ישראל. כקצין וכמפקד בגולני ששירת בכל גזרות הלחימה אני פגשתי את הארגונים האלה, פגשתי את החוויה, פגשתי את הפרובוקציות השקריות שעמדו מולנו, שבעצם פוגעים למעשה בקונצנזוס הישראלי שקוראים לו צה"ל. זו שמורת הטבע האחרונה שנמצאת בקונצנזוס הישראלי, וקוראים לה צה"ל.
בבתי-הקברות שם של חיילי צה"ל שוכבים צעירים מיהודה ושומרון, מהצפון, מהדרום, מעיירות הפיתוח, מכל מקום, וכולם מסרו את החיים שלהם בשבילנו. אני לא אתן לאף אחד לפגוע או לאף גורם לפגוע בשמורת הטבע הזאת שנקראת צה"ל. אגב, זה לא אני, אני מקווה שגם חברי מהשמאל ומהימין נשתף פעולה בחקיקה ובפעילות ציבורית ציונית אמיתית כדי לשמור על אותה חבורה נפלאה שקוראים לה חיילי צה"ל.
אני רוצה לספר לכם, לפני קצת יותר מ-34 שנה ההורים שלי עלו מצרפת וממרוקו. אימא שלי הייתה בחודש תשיעי, אני שם הייתי בבטן, והם התעקשו שהילד הראשון שלהם יהיה ישראלי. והסוכנות היהודית שמה - כן, כמו שזה נשמע - שמה אותנו בשכונה, קוראים לזה היום שכונת מצוקה, בעיר נהריה שעל הגבול. ויש לי איזה תמונה, יש איזה תמונה בראש כילד, שאני עולה במדרגות שמה בבניין הרעוע, של אנשים מבוגרים מובטלים, משחקים שמה כל היום שש-בש בכניסה לבניין ושותים מים. כשגדלתי הבנתי שזה היה עראק. משם אני בא ולשם אני הולך.
תראו, כולם מדברים היום על סוגיית מעמד הביניים, שהיא חשובה מאוד, אבל אני חושב ששכחנו את השכונה בנהרייה. שכחנו את אותן אוכלוסיות חלשות ומוחלשות שבצורה היסטורית נעשה להן עוול משנות ה-50 בגלל הקצאת משאבים לקויה. הנצחנו בעצם אוכלוסיה שלמה שיוצרת מעגל קסמים של עוני. אני אתן דוגמה: הדיור הציבורי הכול כך חשוב, במקום לפזר אותו, במקום לשלב בין אוכלוסיות, יצרנו גטאות, מדינת ישראל לאורך השנים יצרה גטאות של אוכלוסיות חלשות שהנציחו את העוני.
אבל כבר לפני 800 שנה, למעלה מ-800 שנה, הרמב"ם בהלכות עניים כבר נתן את הפתרון איך בעצם ממלכה צריכה להשקיע ולפתח אוכלוסיה שהיא ענייה או מוחלשת. כותב הרמב"ם בהלכות עניים: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות", תקשיבו טוב, "או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל".
אנחנו למעשה נתנו הרבה דגים ולא נתנו חכות להצמיח את האוכלוסיה הזאת. אם אני חושב שחברי הכנסת שנמצאים פה היום, במיוחד אלה שחוו את זה באופן אישי כילדים - יש לנו אחריות לקדם ולתעדף משאבים, תשתיות ותחבורה, לאותם ערים ועיירות בדרום ובצפון, ובעצם לבטל את המושג ההזוי הזה שנקרא "פריפריה ומרכז". לבטל את המושג הזה, זה לא צריך להיות השיח שלנו, וכמובן להשקיע בחינוך. חינוך זה הבסיס שיכול להצמיח את אותן אוכלוסיות.
לסיום אני רוצה להגיד את שלושת עקרונות הפעולה שלי, שבעזרת השם אני אפעל, אנסה לפעול, בעזרת השם: אחד, חיזוק ערכי היהדות והציונות במערכת החינוך; מאבק ברור בדה-לגיטימציה של צה"ל ומדינת ישראל; ומאבק למען האוכלוסיות החלשות והמוחלשות בעיירות, ובדרום ובצפון.
אני אשתף אתכם עכשיו במשהו שלא עשיתי אותו אף פעם. לפני למעלה מ-13 שנים סיימתי קורס קצינים, לפני תפקיד ביחידת אגוז - תקבל חיילים, התקופה הייתה מורכבת מאוד, אני זוכר. וכשסיימתי את הקורס לקחתי פתק קטן וכתבתי עליו כמה מילים שייתנו לי משמעות וכוח למה שאני עתיד לעשות בשנים הקרובות עם החיילים האלה, להבין מה אני עושה, לזכור מה אני עושה פה. לקחתי את הפתק הקטן הזה, שמתי אותו בדסקית לפני 13 שנים, והדסקית הזאת לוותה אותי בכל גזרות הלחימה, תחת אש, במצבים מורכבים, בשגרה, הרבה שנים.
והחלטתי שכשליח ציבור, שאנחנו חשופים לציבור, כחבר כנסת, בעזרת השם, אני בעצם אפתח את הדסקית הזאת ואקרא את אותן מילים שכתבתי לעצמי, כדי להמשיך אותה מחויבות, הפעם בצורה ציבורית וגלויה, לא רק אני כחייל שעומד מול האש אלא הפעם כחבר כנסת. אז הדסקית פה, הבאתי אותה כאן עלי. אני פותח אותה. ובפתק כתבתי - הפתק נראה לא טוב - כתבתי: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער" - פסוק מישעיה.
תודה לבורא עולם, תודה לעם ישראל, תודה לאשתי ולילדים הנפלאים. תודה רבה.