את הטור שלה פותחת
סימה קדמון בשמחה לאיד לליברמן: "אמרת שהפתיל שלך התארך?" היא סונטת בו (לא בדיוק במילים אלו), "נו, כעת שעת המבחן.
איסמעיל הנייה מחכה לך". היא מסכמת במסקנה שמאלנית טיפוסית, שאם רק נפסיק את הכיבוש לא יהיו פיגועים. כאילו דה, הכי שכחת את חברון 1929, גברת.
בהמשך, היא נדרשת לפרשת ביבי נתניהו-ארנו ממרן, ויש לה רק דברים חמורים להגיד: לא רק על ביבי, שעוד מעט אנו חוגגים לו 20 שנה, ממש כמו במיטב הדיקטטורות והמדינות החשוכות בעולם, רק שם שליטים מושכים כל כך הרבה זמן; גם על התקשורת, אשר במקום לגלות ברגע אחד מהיר את רישומי ההעברות הבנקאיות, עוסקת בפרשנות, כאילו אנחנו בתחום האפור, ולא בשחור מכל שחור, לשיטתה. שומרי הסף? שלטון החוק? לשיטתה הם נופשים במונוקו עם ביבי. הם כבר מזמן אינם עושים את תפקידם.
קדמון מזכירה לנו שגם אם רשויות אכיפת החוק תחלצנה את ביבי, בסופו של יום, בעור שיניו, מעוד פרשה (התיישנות?), בל נשכח את הממד האתי, המוסרי, הערכי: בשנת 2003, בעוד קשישים, נכים, ניצולי שואה, אימהות חד-הוריות, מזכירה לנו קדמון, החלו לחטט בפחי הזבל כי ביבי קיצץ להם בקצבאות, ביבי משעשע את ממרן בנופש באלפים. כך לא יעשה במקומותינו, היא מסכמת (היא למעשה נוקטת בביטוי it’s not done וטוענת שאין לו חלופה בעברית, אך הנה, הזכרתי לה שיש).
את הטור מסכמת קדמון בפרשת הרגלים האחוריות שעליהן עמד ביבי, בגלל שרמי סדן עלב ב
אריה דרעי, ואריה דרעי, בתורו, נעלב עד עמקי נשמתו, והחליט כי הוא רוצה להדיח את רמי סדן מתפקידו ב"חדשות 10". אויש נו באמת, אני חושבת: זה אותו אריה דרעי שיושב שוב בממשלה, אחרי שהורשע ואחרי שדבר בו קלון. כך, מסתבר, יעשה גם יעשה במקומותינו, למרבה הצער.