את הטור שלו פותח
דן מרגלית במצב המדיני, תוך שהוא מחלק עצות לכולם: לשיטתו, את המחבלים היה צריך להרוג, לא בסגנון אלאור אזריה, אלא תוך כדי פעולה;
חופש הביטוי הוא נחמד, אבל צילום של ישראלים נמלטים מזירת הפיגוע, פוגע במורל, וגורם לפלשתינים לחלק עוד סוכריות ולירות עוד יריות באוויר; בכדי שלא תיכפה עלינו יוזמה מבחוץ, על ביבי (
בנימין נתניהו) ליזום יוזמה משלו, ולצורך כך הוא צריך להעיף את
נפתלי בנט מן הממשלה, לטובת בוז'י (
יצחק הרצוג). רק יוזמה ישראלית תסכל יוזמה בינלאומית.
למי שתהה, כיצד ביבי יוצא מהפרשיות שלו כל פעם מחדש, בעוד שאהוד אולמרט נמק בכלא (עם 37 חברים עורכי דין, או שמא, עורכי דין שהם חברים), אז ככה: דן מרגלית מסביר שאת פרשיית ארנו ממרן מסמס לנגד עיני היועמ"ש
אביחי מנדלבליט, עורך דינו דן שומרון, שנטל על עצמו את האחריות, הכל בכדי להסירה מעל שכמי ביבי; לטענת מרגלית, אין ראייה טובה יותר לכך שבביבי דבק רבב, מאשר הניסיון הנואל של פרקליטו, דן שומרון, להסתיר את הרבב הזה תחת גלימתו השחורה והרחבה.
את המשך טורו מקדיש מרגלית לשלוש פרשיות נוספות:
רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, אשר בחר לעמעם את מסקנות המשטרה להעמיד לדין את
שרה נתניהו: מרגלית ממליץ לרוני אלשיך לנחות בשנת 2016, ולהבין כי מה שהמשטרה לא מנדבת לעיתונות, העיתונות דולה לבד באמצעות הדלפות; אנו לא בשנות השבעים, אז
גולדה מאיר שילחה את השב"כ בעיתונאים מדליפים (כן, כן!).
אולמרט חוגג עם 37 עורכי דינו בכלא, ויו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה, תומך, למרבה הבושה, במהלך: מרגלית אינו אוהב את זה. גם לי אישית זה צורם, כשיש מי שידם אינה משגת לממן ייצוג משפטי, ולבטח לא עורכי דין שאינם מייצגים אך רשומים ככאלו בכדי לבדר אסיר משועמם;
ואחרון חביב, גם מרגלית טמן ידו בסדן שכל העיתונאים טמנו ידם בו בשבוע הזה, אך מה שמפריע למרגלית זו אנקדוטה לכאורה זניחה: כשאריה דרעי ביקש לפטר את סדן, למי הוא פנה? ל
מועצת העיתונות? לביבי! הרעיון שאנו מקבלים בשלוות נפש את התפיסה כי ביבי שולט בעיתונות, מטריד את דן מרגלית; מילא שהוא שולט שם אט אט (ענייני בזק, והשלטת מקורב על
ערוץ 10), אבל שאנו מקבלים זאת בשלוות נפש, וכשברור לנו שאם גורם תקשורתי מרגיז את
ש"ס, פונים לגננת ביבי, זה מה שמעורר אי-נוחות, אצל דן מרגלית, שלא ממש אוהב את הרעיון שהממשלה מושכת בחוטים של התקשורת. כאילו, הכי ו
ולדימיר פוטין....