נח קליגר פינת אלי ויזל

נח קליגר, אשר לרוב אינו נוהג לכתוב טור שבועי במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות, חרג הפעם ‏מהרגלו, ולא בכדי. הוא הקדיש הספד לאלי ויזל. החיים של ויזל ושל קליגר הצטלבו עשרות פעמים, כאשר ‏הפעם הראשונה שבה הצטלבו חיים מרתקים אלו הייתה במחנה 32 באושוויץ (שהייתה מארג של 45 מחנות). קליגר פגש לראשונה את ויזל בבית קפה פריזאי‎ ‎‏ של אנשי רוח ואינטלקטואלים מן השמאל הצרפתי, בשנת ‏‏1946. קליגר היה אז עיתונאי בפריז, מקצוע שירש מאביו (שהטיל עליו לכתוב כתבה אחרי שהוא לא היה ‏פנוי לעשות כן במסגרת תפקידו), וויזל ביקר שם, ישב שם ורשם רשימות, טיוטות לספרים אשר עתידים ‏בבוא היום להפוך לרבי מכר ולהעניק לו בבוא היום פרס נובל, ולשואה, חשיפה לקהל הרחב בארצות ‏הברית.‏ מטבע הדברים, עיסוקו של ויזל בכתיבה, כך מספר קליגר, הביא את קליגר לפנות אליו, והמבטא היהודי ‏הוביל את קליגר לשוחח עימו ביידש. חשיפת המספר על היד גרמה להם להבין כי הם חולקים הרבה יותר ‏מסתם חיבה לבית קפה פריזאי של אינטלקטואלים ידוענים מן השמאל הצרפתי. הפגישה הזו הובילה ‏לעשרות פגישות של השניים, חמש או שש בכל שנה, בוועידות בינלאומיות של השואה. ויזל כתב הקדמה ‏לספרו האוטביוגרפי של נח קליגר "אלה תולדות נח".‏ שניהם כתבו עבור ידיעות אחרונות, קליגר מישראל וויזל מפריז. אחרי מותו של אלי ויזל, שהיה ציוני ‏ואוהד ישראל, תעלומה אחת לא נפתרה: מדוע בחר ויזל לקבוע את מרכז חייו בניו-יורק. זה עומד בסתירה ‏בוטה לתעמולה של ביבי, כי הציונות היא התשובה היחידה לשואה. המציאות סותרת זאת: ניצול שואה ידוע ‏בחר לקבוע את מרכז חייו בארצות הברית. גם אלן דרשוביץ, אמריקני ציוני ופרו ישראלי, ופרופ' למשפטים ‏בהאוורד, סבור כי הציונות אינה התשובה הבלעדית לשואה ולאנטישמיות: ארצות הברית היא אופציה, ‏חרף אירועים אנטישמיים פה ושם (ראו ערך ספרו: "חוצפה"). ‏ את מה שיכול להיות פתיח לדיון מרתק (מדוע לא בחר ויזל להתגורר בישראל) איזכר קליגר אך ורק באמרת ‏אגב. ספק אם אמירת האגב של קליגר תגרור דיון המשכי. עיתונאים ופרשנים אוהבים "תגובות לתגובות", ‏ופינג פונג פוליציסטי. אך דומה כי ציונות היא כל כך בקונצנזוס (חוץ מבהארץ אולי), עד שסימן השאלה ‏הזה יוותר בעינו כסימן שאלה. ‏