מי ישלוט בעירק

המעורבות האירנית בעירק החלה לפני עשרות שנים. לאחר המהפכה בשנת 1979, משטר האייתוללות גייס גולים שיעים עירקים ובשנות ה-80 שלח אותם לקרב נגד עירק. לאחר הפלתו של סדאם בשנת 2003, אותם גולים שיעים מילאו את החלל שהשאירה מפלגת הבעת'. היציאה האמריקנית מעירק בשנת 2011 והמתקפה של דאעש שלוש שנים לאחר מכן, סיפקו הזדמנויות לאוכלוסייה השיעית. כאשר לוחמי ג'יהאד סונים התקרבו דרומה לאיזורים השיעיים, יצאה קריאה לגיוס עממי שהביאה לעשרות אלפי מתנדבים שיעים. בעזרתו של סולימאני הם מנעו את נפילתה של בגדד. ואז, כדי "להגן" על המדינה, הם החלו להשתלט חלקים ממנה, מתאר אקונומיסט. כיבוש בגדד נמשך, כאשר רוב הבירה הייתה מחולקת בין מאה מיליציות שונות. שלא כמו רוב השיעים בעירק, שהיו נאמנים לאייתוללה עלי סיסתאני שבעיר נג'ף, רוב מנהיגי המיליציות היו נאמנים למנהיג אירן, עלי ח'אמנאי. אותם אנשים פיטרלו ברחובות ואכפו את חוקי האיסלאם, כמו החוק האוסר על אלכוהול. לכמה מהמיליציות היו נציגים בפרלמנט העירקי, ונראה שבבחירות שייערכו במדינה בשנה הבאה הם יתאגדו למפלגה אחת. האדי אל-אמרי, ראש הארגון הצבאי באדר שכוחותיו מונים כ-20,000 איש, נותן את פקודותיו בפרסית והוא חבר קרוב של סולימאני. למרות נאמנותו לח'מינאי, הוא אומר שאנשיו יכולים לבחור את סמכותם הדתית. היתרונות בדבקות באירן נתקלים במידה מסוימת של לאומיות ערבית-עירקית. עירק היא רב-דתית מכדי לאמץ את מערכת הערכים השיעית האירנית, מסביר אקונומיסט. מיליציות אחרות פועלות כדי למנוע השתלטות אירנית על נג'ף, לאחר מותו של עלי סיסתאני. הנוכחות האמריקנית במדינה מפחיתה את התלות העירקית באירן. כאשר הכוחות האמריקניים הגיעו למדינה לסייע במלחמה בדאעש, רוב המיליציות בירכו על כך.

נכון לעכשיו, המיליציות השיעיות לא מעורבות במבצע לשחרור מוסול, וזאת בתמורה למשכורות ובהכרה במיליציות כחלק מכוחות הביטחון העירקים. מפקדי המיליציות אומרים שהם יישמעו להוראות מפקדי הצבא, ובין-היתר הורו על הורדת השלטים של האייתוללות מאירן שהופיעו ברחבי בגדד. כאשר החלו להתקדם צפונה, המיליציות השיעיות התרחבו וכללו גם מתנדבים סונים, נוצרים ויזידים. הם עמדו בצד כאשר ראש ממשלת עירק, חיידר אל-עבאדי, החל לאמץ מדיניות ערבית יותר מאשר שיעית. הדבר בא לידי ביטוי גם בהידוק הקשרים בין הממשלה העירקית לממשלה הסעודית. כעת ישנה תהייה, כמה זמן ההתקרבות העירקית לארה"ב תחזיק מעמד. לאחר שבנתה ארבעה בסיסים גדולים, לא נראה שארה"ב מתכוונת לעזוב את עירק בקרוב. כאשר חזר מביקור בארה"ב, חשף אל-עבאדי תוכנית לשחרר יותר מ-100,000 מהמגויסים השיעים, ואת השאר לשלב בכוחות הביטחון. מודאגת ממהלך זה, אירן שלחה שגריר חדש לעירק, שבמקרה הוא יועץ בכיר של סולימאני. סרטי תעמולה אירנים נעשו יותר נפוצים, ומופיעים בהם איומים בהתקפות על בסיסים אמריקנים, ועולות שוב סיסמאות אנטי-אמריקניות. הכיבוש האמריקני מקובל על הממשלה, לא על העם, אמר מפקד בכיר באחת המיליציות השיעיות. לדבריו, אירן היא הערובה ליציבותה של עירק, לא ארה"ב. עירק, כמו סוריה, הוא מקום שבו נדרשת מדיניות אמריקנית יציבה וברורה, מסכם אקונומיסט.