פגיעת הקורונה באירן היא מן החמורות בעולם, אך קולותיהם של החולים וקרובי המתים כמעט שאינם נשמעים מחוץ לגבולותיה. הנתונים הרשמיים מדברים על 70,000 חולים ו-4,000 מתים – כולל בכירים במשטר – אך רבים מעריכים שנתוני האמת גבוהים בהרבה. וושינגטון פוסט הצליח לשוחח עם כמה אירנים ולהביא תיעוד מ
מקור ראשון על התוהו ובוהו ועל המכה הקשה שמנחיתה המגיפה על מדינה שרבים מתושביה נאנקים ממילא במצב כלכלי קשה.
מורה מובטלת בת 23 מטהרן:נדבקתי בעיר משהד בשלהי פברואר. לא היינו נוסעים אם היינו יודעים שהסיכון כה גבוה, אבל אז לא הייתה מספיק מודעות. אושפזתי בבית החולים מודארס, שם הצוות היה נפלא. למרות שהיו עמוסים, הם הראו המון תשומת לב ואכפתיות. הייתי בטיפול נמרץ חמישה ימים עם אמי, שסבלה מכאבים בחזה; אמרו לה שזה תסמין של הנגיף. תוצאות הבדיקות הגיעו אחרי חמישה ימים; שלה היו שליליות, אבל שלי היו חיוביות. איש לא נדבק ממני.
במשך שבוע הייתי בכסא גלגלים. לא הייתי מסוגלת ללכת אפילו צעד אחד. מאז ששוחררתי יצאתי מהבית רק פעם אחת – לגשת לבית החולים. אמרו לי שאני נושאת את הווירוס שבועיים אחרי ההחלמה. חלפו 24 יום ועדיין יש לי כאבי כליות, קוצר נשימה ותשישות. הליכה למשימות יום-יומיות מעייפת אותי. אני לא יודעת הרבה על מה שמתרחש בחוץ. אני רק שומעת מהתקשורת שעכשיו לוקחים את זה ברצינות, אבל אני חושבת שזה מאוחר מדי.
חקלאי בן 50 מאזור טהרן:בכפר שלנו יש כ-100 משפחות. לאבא שלי היו תסמינים בפברואר, אבל בכל מקרה יש לו בעיות לב וריאות. לקחנו אותו לטהרן. רצו לאשפז אותו, אבל לא הסכמתי בגלל האווירה שראיתי שם. האחיות היו בפאניקה. אחת מהן צעקה: "קורונה! קורונה!" – והצביעה על אבא שלי. הם חיטאו את המיטות בצורה אלימה ואיש לא הסביר לי מה קורה. החלטתי לקחת אותו הביתה. תודה לאל שעכשיו הוא בסדר.
איש בכפר שלי לא נדבק. היה לנו קשה לקבל אישור מהמושל לסגור את הכבישים שלנו. לבסוף, היום סיימנו לסגור את הכביש האחרון שנותר פתוח. כל מה שנעשה בשבוע שעבר היה צריך להיעשות לפני 40 יום, לפני חודשיים. זה מאוחר מדי. אולי זה [העיכוב] היה בגלל יום השנה למהפכה, אולי בגלל הבחירות [שניהם בחודש פברואר].
איילין, סטודנטית לאדריכלות בת 20 מטהרן:אבי חלה בקורונה ושוחרר מבית החולים ביום הראשון של נוורוז [ראש השנה הפרסי בחודש שעבר]. לא ראיתי אותו כבר חודשיים. הוא מצוי בלחץ גופני ונפשי רב. כאשר החליטו לשחרר אותו, עדיין היו לו תסמינים. יש לו מחלת כליות, ולכן אי-אפשר לבודד אותו בבית, כי הוא צריך דיאליזה מדי כמה ימים. לא היו צריכים לשחרר אותו, אבל הם אמרו שאין להם מקום בשבילו.
אנחנו לא יודעים כיצד הוא נדבק; אולי ממני. באמצע פברואר התחיל לכאוב לי הגרון ואחר כך הייתי חולה במשך שבועיים, אבל שני רופאים לא הצליחו לאבחן אותי והשלישי אמר שזו שפעת. מאחר שהוא הולך באופן סדיר לבית החולים, אולי הוא נדבק שם. בכמה בתי חולים יש בעיות ניהול – משחררים חולים ללא הסכמתם, כאשר הם עדיין זקוקים לטיפול. אחרים עובדים ממש קשה ומכל הלב. בניית המודעות הייתה מאוחרת מדי ואנשים רבים כבר חלו.
מידה בת ה-50 מטהרן:הלכתי עם בעלי, עלירזה בן ה-51, לבית החולים בסוף פברואר, כי היו לו בעיות נשימה. הוא מת אחרי יומיים. לא היו לו חום ולא היו לו תסמינים אחרים, אלא רק קוצר נשימה. כאשר הבאנו אותו לבית החולים, חומו עלה. הכליות שלו קרסו והוא קיבל דיאליזה. הוא מת מהתקף לב, אבל יכול היה לקבל טיפול טוב יותר אם לא היו בבית החולים המון חולי קורונה ותוהו ובוהו. אני לא חושבת שמפרסים את הנתונים האמיתיים כדי שלא ליצור בהלה, אבל אנשים צריכים לדעת את האמת.
עלירזה נולד בטהרן והייתה לו במשך שנים חנות קטנה. בשנת 2016, בגלל המיתון, הוא פשט את הרגל ולא הצליח להתאושש. הוא היה מאוד מדוכא וחסר תקווה, ובכלל לא שמר על עצמו. הוא הרגיש שהחברים, המשפחה והממשלה נטשו אותו. יש לנו שני ילדים – בן 17 ובת 18. לבתי היה קשר מיוחד עם אביה והיא כל הזמן בוכה. היא מאשימה אותי ואת דודתה בכך שלקחנו אותו לבית החולים. אהבתי את בעלי ואני בהלם במותו. אני עדיין מצפה שהוא יחזור בכל רגע.