הפוליטיקה של ארה"ב ובריטניה צעדה באותו כיוון פופוליסטי בשנים האחרונות, אך משבר הקורונה הרחיק משמעותית את בוריס ג'ונסון מ
דונלד טראמפ. ראש ממשלת בריטניה מטיף לאמונה החילונית של ארצו, אהדה לשירות הבריאות הלאומי, והמוניטין שלו ממריאים. כמעט כל המנהיגים המערביים, כגון אנגלה מרקל ו
עמנואל מקרון, רואים את התמיכה בהם מזנקת בשיעורים דו-ספרתיים לנוכח המשבר.
לא דונלד טראמפ, מציין אקונומיסט. לאחר עלייה בשבועות הראשונים של המגיפה, שיעורי התמיכה בו שבו וירדו. רוב הרפובליקנים איתו, רוב הדמוקרטים נגדו, וכך גם היחס לניהול המשבר שלו והציות להנחיותיו. הקורונה הרגה למעלה מ-30,000 אמריקנים – אך המפלגתיות חיה וקיימת. וזה לא מפתיע, כי הקיטוב המפלגתי הולך ומעמיק מאז בחירות 2000 שבו שתי המפלגות טענו שניצחו (
ג'ורג' בוש הבן גבר ניצח את אל גור בהפרש זעיר). בבחירות הבאות ניצחה המפלגה שהצליחה להניע טוב יותר את תומכיה, או במילים אחרות – אלו שתומכיה היו כועסים יותר.
הקורונה הוכיחה יכולת יוצאת דופן להעמיק את חילוקי הדעות הפוליטיים. טראמפ מכנה אותה "הנגיף הסיני", דבר שגרם לתומכיו להתייחס למחלה כאל אויב חיצוני ולא לאמץ במהירות הראויה את המרחק החברתי. האופי הדיפלומטי שלה נובע עוד יותר מן האופן השונה בו היא משפיעה על שני אגפי הזירה. למעלה ממחצית מ-650,000 החולים בארה"ב הם בניו-יורק ושלוש מדינות סמוכות – שבכולן יש רוב מוצק לדמוקרטים. כך גם במוקדים האחרים של הקורונה ובהם שיקגו, דטרויט וניו-אורלינס. לעומת זאת, האיזורים הכפריים בהם שולטים הרפובליקנים נפגעו בצורה פחות קשה, בעיקר בבתי אבות. גם עובדות אלו מובילות לכך שהרפובליקנים פחות קשובים להנחיות.
הפוליטיזציה של הקורונה לא מסתיימת כאן, מדגיש אקונומיסט. הדמוקרטים רואים בה הוכחה לצורך בביטוח בריאות מקיף. במדינות רפובליקנית כמו טקסס ואוהיו נעשה ניסיון לנצל את הסגר כדי למנוע הפלות. קווי אבחנה רבים בחברה האמריקנית – גזע, דת, השכלה – התגלו כרלוונטיים גם לגבי התפשטות המגיפה שפגעה בצורה קשה במיוחד בתושבי ערים לא-לבנים ועניים יחסית.
עם זאת, המגיפה מובילה גם להתחזקות רגשות הסולידריות בין האמריקנים – כמו באסיה ובאירופה. שיעור האמריקנים הסבורים שארצם "מאוד מ
פולגת" צנח מ-62% ערב הקורונה ל-22% כיום. למעלה מ-90% מהאמריקנים מסכימים עם האמירה "כולנו יחד בזה", לעומת 63% לפני הקורונה. למרות שעדיין יש פער מפלגתי ביחס למגיפה עצמה, הוא הצטמצם; הן הרפובליקנים והן הדמוקרטים מפחדים ממנה.
ההסבר לסתירה-לכאורה זו הוא שהפוליטיקה היא מקומית. בשיטה האמריקנית, נמצאים שלטונות המדינות והרשויות המקומיות בחזית המאבק במגיפה. רוב מושלי המדינות נהנים מאותו זינוק בפופולריות המאפיין את מנהיגי אירופה; המעטים היוצאים מן הכלל הם מושלים הקשורים בטבורם לטראמפ, שהפופולריות שלהם דומה לזו של הנשיא. זה מלמד שארה"ב נותרה כשהייתה: מדינה של אזרחים טובי לב ואיכפתיים. הצד השלילי הוא, שזה גם מסביר מדוע הם משלימים בשקט עם פוליטיקה לאומית פלגנית: היא כמעט ואינה ממלאת תפקיד של ממש בחייהם. בזמן משבר כמו הקורונה אלו תכונות חיוביות; אך הן עומדות בדרכה של ארה"ב לתחייה פוליטית שכה נחוצה לה.