כאשר החלה הקורונה להתפשט בסין, היו ששיערו שהיא עשויה להוביל אפילו לנפילת המשטר. כאשר המגיפה התרחבה בכל העולם, ההשערות התהפכו: סין עשויה לצאת ממנה כמנהיגה הגלובלית החדשה. אין ספק שבייג'ינג רואה את המגיפה כהזדמנות ומנסה לנצל אותה, אבל ספק רב אם הדבר יעלה בידיה – כותבים ב-Foreign Affairs פרופ' מייקל גרין ופרופ' אוון מדריוס, שהיו בכירים לענייני אסיה במועצה לביטחון לאומי.
יש מגבלות משמעותיות על יכולתה של סין ליהנות מן הקורונה, הן מבחינה תעמולתית והן מבחינה מעשית. באותה מידה, אין לזלזל ביכולתה של ארה"ב להפגין מנהיגות בינלאומית גם לאחר מחדליה הראשוניים בטיפול בקורונה. כוחה של ארה"ב – בלא תלות בנשיא זה או אחר – נובע מהעוצמה האדירה של שילוב יכולות חומריות ולגיטימציה פוליטית. ויש רק מעט סימנים העשויים ללמד על הטיית מאזן הכוחות מוושינגטון לעבר בייג'ינג.
מתקפת התעמולה של סין הייתה מרושלת ולא נראה שתפעל, ולו מן הסיבה הפשוטה שיותר מדי אנשים יודעים על האופן בו ניסתה להסתיר את המגיפה כאשר פרצה. בעולם יש חוסר אמון מוצדק בנתונים הסיניים, כולל חשש שהממשל הפסיק לדווח על תוצאות הבדיקות כדי ליצור את הרושם שהדביר את הנגיף. לא תהיה זו הפעם הראשונה בה בייג'ינג מעלימה נתונים מביכים. רוב מנהיגי העולם דוחים את המספרים הסיניים, והנציב האירופי לענייני חוץ, ג'וזפ בורל, יצא בגלוי גם נגד הספינים הסיניים וגם נגד "הפוליטיקה של נדיבות" שהיא מקדמת על-ידי תרומות מתוקשרות היטב של ציוד למאבק במחלה.
הנרטיב הסיני ולפיו ניצחה את הקורונה, מתנגש לא רק עם זה של ארה"ב, אלא גם עם ההישגים המרשימים של כמה משכנותיה ובהן מדינות דמוקרטיות.
קוריאה הדרומית וטייוואן תפקדו טוב יותר הן מסין והן מארה"ב, ומי שיחפש דוגמה – יבחר בהן ולא בסין, ודאי כאשר מחיר ההצלחה הנטענת של סין הוא משטר הדיכוי שלה. זאת ועוד: הכלכלה הסינית אינה יכולה לחוש לעזרת העולם כפי שעשתה במשבר הפיננסי של 2008, משום שהביקוש החיצוני המניע אותה מצוי בירידה חדה. תריסר המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מן הקורונה, הן השווקים ל-40% מן הייצוא הסיני. סין לא תתאושש לפני העולם, ובוודאי שלא תוכל לסייע לו.
שלא יהיה ספק, מדגישים גרין ומדריוס: המנהיגות האמריקנית במשבר הקורונה היא קטסטרופלית, ועלתה בחיי אדם בשלביו הראשונים ותעלה בהשפעתה הבינלאומית בשלבים הבאים. אבל יהיה זה מוגזם לטעון שמדובר במשבר שיהרוס את מעמדה הבינלאומי, כמו שמשבר סואץ חיסל ב-1956 את מעמדה הבינלאומי של בריטניה, כפי שטענו חוקרים אחרים. בריטניה באותה עת הייתה מעצמה בשקיעה ובמצב כלכלי קשה. ארה"ב של 2020 חזקה ממנה פי כמה בכל מובן דיפלומטי, צבאי וכלכלי. ואילו סין מתמודדת עם אתגרים פנימיים וחיצוניים כבדי משקל, ואין ראיות שהמודל הסמכותני שלה נהנה מאהדה רבה יותר מזה הדמוקרטי של שכנותיה.
לצד זאת, אין להתעלם מן העובדה שהמנהיגות האמריקנית מצויה במשבר – בכלל ומול הקורונה בפרט. עליה לתפוס מחדש את ההגה בנושא הקורונה, כולל מעקב בינלאומי אחרי ההתפתחויות, ביצוע בדיקת ומציאת תרופות. עד כה השיגה התעמולה הסינית תוצאות מוגבלות בלבד, אך ארה"ב ובעלות בריתה חייבות להיות ערות לאפשרות שסין תגביר את מעורבותה בניהול ענייני העולם בעוד ארה"ב מקטינה את זו שלה.
אם ארה"ב סבורה שהיא נמצאת בתחרות אסטרטגית עם סין, אזי עליה להפיק תועלת מן המשבר הנוכחי במקום להשתמש בו כדי לבודד את סין. משברים קודמים הובילו לשיתופי פעולה בינלאומיים; חוסר יכולתם של מנהיגי G7 להגיע אפילו להודעה מוסכמת על המאבק במשבר (בשל התעקשותה של ארה"ב לדבר על "נגיף ווהאן") אינו מבשר טובות. במשך עשרות שנים הובילה ארה"ב את העולם לא רק בזכות כוחה, אלא גם בשל יכולתה לצרף מדינות אחרות לחזון הביטחון והשגשוג שלה.
ארה"ב שתהיה כעת עוינת ותוקפנית כלפי סין, אינה ארה"ב שתזכה לכבוד מצד אויביה וידידיה, מזהירים גרין ומדריוס. ארה"ב שתלמד מן הניסיון של גרמניה, קוריאה הדרומית וטייוואן במאבק בנגיף; אשר תאמץ שיתוף פעולה מעשי ומשמעותי עם סין; שתהיה פעילה בארגונים הבינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי – זו ארה"ב שתוכל להנהיג את העולם.