הקורונה מציבה את האנושות בפני שורה של הכרעות מוסריות קשות: מי יקבל גישה לציוד מציל חיים? כמה זמן להותיר את המגבלות בהתחשב במחירן הכלכלי? ועד כמה יש לסייע למשקי בית ולחברות, אם הדבר מעודד ניצול לרעה של הנכונות הממשלתית להתגייס לעזרה?
השאלה האחרונה היא מה שמכונה "סיכון מוסרי": מצב בו המחיר המלא של התנהגות מסוכנת אינו נופל על האחראים לה, ובכך מעודד נטילת סיכונים מיותרים. למשל: אם בנק יודע שהממשלה תחלץ אותו, הוא עלול לתת הלוואות מסוכנות מדי. שאלות הסיכון המוסרי מתגלות בעוצמה יוצאת דופן במשבר הקורונה, טוען אקונומיסט. ממשלות מזרימות סכומי עתק לפיצוי על סגירת המשקים בשל המגיפה וצפויות להגיע השנה לגרעון ממוצע של 10% תוצר.
גם הבנקים המרכזיים התגייסו: הפדרל ריזרב רוכש, לראשונה בתולדותיו, חובות ואיגרות רוב מסוכנים במיוחד של מדינות ורשויות מקומיות. הוא עושה זאת כדי למנוע אסון כלכלי, אבל מעורבותו בתחום זה עלולה להעביר לכתפיו את הסיכון גם בעתיד: הידיעה שהבנק המרכזי נמצא ברקע, עלולה לעודד נטילת הלוואות נוספות בתנאים קשים. ממשלות המדינות, הניצבות בפני בעיות תקציב ארוכות טווח, עלולות לדחות את הטיפול בהן מתוך הנחה שהפד יעזור – ובכך יעלו את המחיר של חדלות פרעון עתידית. אותם חששות עלו גם כאשר קבוצה של סנאטורים רפובליקנים לחצו להרחיב את מסגרת דמי האבטלה: האם בכך תיווצר מוטיבציה שלא למצוא עבודה?
אולם, מציין אקונומיסט, כלכלנים אינם מתרגשים במיוחד מהסיכון המוסרי שיוצרת המגיפה, וזאת ממספר סיבות. ראשית, מדובר בצעדים המכוונים להגן על אזרחים ותאגידים מפני ספיגת מלוא המחיר של הקורונה. בלעדיהם, מיליונים ימשיכו לעבוד, יפיצו את הנגיף ויאריכו את המגיפה. שנית, יש חשיבות לעיתוי: מניעת קריסה כלכלית ופניקה בעת הטלת המגבלות, חייבה פעולה מיידית וניכרת. צעדים שהיו מכוונים למניעת הסיכון המוסרי – על-ידי הפניית הסיוע לנזקקים ביותר ומעקב צמוד אחרי התנהגותם – היו גורמים לכך שהסיוע יגיע לאט מדי ואולי אף מאוחר מדי.
שלישית, החששות מפני סיכון מוסרי נובעים לסיכונים שניתן להקטין אותם בצורה הגיונית. אבל גם משקי הבית והחברות היציבות ביותר יתקשו לעמוד במכה השוללת מהם כמעט את כל הכנסותיהם במשך חודשים. סיוע במצבים כאלו אינו צפוי לעודד התנהגות שלילית בעתיד, שכן הממשלות יכולות להדגיש שמדובר במהלך יוצא דופן בהחלט.
עם זאת, לא ניתן להתעלם לתמיד משאלות הסיכון המוסרי. כמה מהן יהיו משמעותיות יותר כאשר המגיפה תלך ותשכך. המשקים יזדקקו לסיוע רב כדי להתאושש, ובנקודה זו יהיה צורך לעצב בזהירות את הסיוע ולהבטיח שהוא יינתן בצורה הגיונית ותוך קביעה מתי לא יחולו עליו התנאים המיוחדים של שעת החירום. אם לא ניתן יהיה לגבות בחזרה חלק מהסיוע או הערבויות, יהיה מקום לצעדים שימנעו התנהגות שלילית בעתיד.
בשנים הבאות צפויות להידרש הכרעות קשות עוד יותר. הסיכונים שמציבים שינויי האקלים גורמים לכך, שמגיפות כמו הקורונה לא יהיו נדירות כפי שהיו עד כה. לכן, ממשלות יתקשו להבהיר שמדובר בסיוע חד-פעמי, כזה שאמור למנוע התנהגות פרועה ונטילת סיכונים בלתי מחושבת. ממשלות צודקות כאשר הן מסייעות כעת ללא תנאי, אבל בשנים הבאות נהיה חייבים לדרוש יותר אחריות אישית וקיבוצית.