העיתונאים בארה"ב מצויים בליבה של מדינה הנתונה במהומות בשל אפליה גזעית, משבר בריאותי ואבטלה עצומה. ראו מה קרה רק בימים האחרונים – מציעה מרגרט סליבאן, פרשנית התקשורת של וושינגטון פוסט. רבים מעיתונאי ניו-יורק טיימס יצאו נגד מאמר של סנאטור שקרא לנשיא דונלד טראמפ לשלוח את הצבא לטפל במפגינים. עורך מדור הדעות של העיתון, ג'יימס בנט, נאלץ להתפטר; סגנו, ג'ים דאו, הועבר לתפקיד אחר.
עשרות מהעיתונאים בפילדלפיה אינקווייר הודיעו על חופשת מחלה, במחאה על הכותרת "גם לבניינים יש חשיבות", שנראתה כאילו היא משווה את הביזה להרג של שחורים. העיתון הודיע על התפטרותו של העורך האחראי, סטן וישנובסקי. מאות עיתונאים הותקפו או הוטרדו כאשר ניסו לבצע את עבודתם ולסקר את ההפגנות. צלם איבד לצמיתות את הראייה באחת מעיניו. אחרים הוכו וספגו גז מדמיע מידי המשטרה. וכל זה – אחרי שאלפי עיתונאים פוטרו או שמשרותיהם קוצצו בשל הקורונה.
לדעת סליבאן, העיתונאים האמריקנים יכולים לצאת מתוך הבלגן הזה כשהם חזקים יותר וטובים יותר, אם הם והציבור האמריקני יתמודדו עם כמה שאלות קשות. המרכזית שבהן היא, מה על העיתונאים לעשות ברגע מסוכן ומוקצן זה. התשובה הנפוצה תהיה: תנו לנו את העובדות ואנחנו נסיק את המסקנות. אבל זה לא תמיד עובד, ודאי לא כעת. כל דיווח הוא תוצאה של בחירה, כל מאמר ניגש מזווית ראייה מסוימת. העיתונאים בוחרים במה להתמקד ומה לבדוק. לכן, הדרישה לשקף את כל העמדות היא אבסורדית.
התשובה האמיתית היא לבצע בחירות טובות יותר וחכמות יותר – כאלו שישרתו בצורה הטובה ביותר את חובתה של העיתונות למצוא את האמת ולדווח עליה. קחו לדוגמה את ניו-יורק טיימס. רבים וטובים בתקשורת אומרים שהיה מקום לפרסם את מאמרו של טום קוטון: צריך לשמוע את כל הדעות, במיוחד את אלו שאיננו מסכימים איתן.
סליבאן חולקת על דעה זו. היא תוהה, האם בשמה יש לפרסם את דעותיהם של מי שמכחישים עובדות ברורות. העובדה שמדובר בפוליטיקאי בכיר, גם היא אינה משכנעת אותה: לפי זה, היא טוענת, יש לפרסם כחדשות את השקרים של יועצת הבית הלבן קייליאן קונוויי, בנימוק שהיא קרובה לנשיא. דרך טובה יותר היא לחשוב על תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית: לחפור ולהציג את המידע שמסייע לאזרחים לדרוש מנבחריהם דין וחשבון.
ייתכן שהשאלה הנכונה היא, מה משרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של הציבור האמריקני. לאור שאלה זו, יש להציג את עמדותיו של קוטון – אך לא להעניק להן את התהילה הנלווית לפרסומן בעמוד המאמרים של הטיימס. במקום להציג אותן כמות שהן בעמוד הדעות, מדוע לא לבחון אותן כידיעה חדשותית היכולה להעמידן בהקשר ולבדוק את הטענות העובדתיות שבבסיסן?
סוגיה נוספת היא האם עיתונאים צריכים ליטול חלק בפעילות עצמה, ולא רק לדווח עליה. סליבאן מעידה על עצמה שהיא שמרנית ואינה רוצה לראות עיתונאים מעורבים, למשך, בקמפיין פוליטי. אבל זה יותר מאשר בסדר שהם יתייצבו לימין זכויות האזרח: חופש העיתונות, שוויון גזעי, שוויון מגדרי, נגד חוסר שוויון כלכלי. נכון לעכשיו הקו המבדיל אינו ברור. עורך בכיר בביזנס אינסיידר אמר בשבוע שעבר לעיתונאים, שאין זה נכון שיתרמו למימון שחרורם בערבות של עצורים במהומות, כי הדבר יפגע באמינותם כמסקרי האירועים. הצוות התנגד וההמלצה רוככה ל"תפעילו שיקול דעת".
האמון בתקשורת (כמו בהרבה מוסדות אמריקניים) הוא נמוך, וזו אחת הסיבות לכך שהמשטרה יוצאת בשלום מכך שהיא תוקפת ואפילו עוצרת עיתונאים הממלאים את תפקידם. הרגעים הקשים הללו ימשיכו לצוץ, והעצה של סליבאן לעיתונאים ולעורכים צריכים להימנע מלנסות ולבצע את עבודתם בדרך שלא תפגע באיש. עליהם להתרכז בדרך הטובה ביותר למלא את משימתם, וההחלטות צריכות להתקבל מנקודת מוצא זו.