- ארתורו הולמס הוא רופא אפרו-אמריקני העובד בברוקלין. מאמרו בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
כרופא אורולוג, אני מבלה עד 70 שעות בשבוע בבית החולים. אני לובש מדי רפואה בחדר הניתוח ובשעות המשמרות הארוכות. אבל כיום אני לובש אותם בכל מקום: בקניות, בדרך הביתה, בפגישות עם חברים. המטרה היא להגן על עצמי. כמו הרבה אפרו-אמריקנים, אנשי ביטחון בחנויות עקבו אחרי ללא סיבה ועוכבתי בידי המשטרה בצידי הדרך ללא הצדקה. כאשר אני במדי רפואה, זה קורה הרבה פחות.
לא הייתה תקרית מסוימת שגרמה לי לנהוג כך. עם זאת, בזכרוני בולט לילה אחד באביב 2019, אחרי משמרת ארוכה. בדרך כלל החלפתי אז את בגדי, אבל באותו לילה הייתי מותש ויצאתי מבית החולים כאשר כובע מנתחים על ראשי וכתמי דם על המדים שלי. בדרך הביתה, בשעה 2 בבוקר, מצאתי את עצמי מאחורי מכונית שנסעה במהירות של 15 קמ"ש ברחוב דו-צדדי נטוש. אחרי כמה דקות החלטתי לעקוף אותה. באותו רגע נדלקה נורה כחולה ועצרתי בשוליים. המכונית נעצרה ליד ושני חלונות הנוסעים נפתחו.
במכונית היו ארבעה שוטרים. הנהג אמר מבעד לחלון שידעתי שמדובר בניידת ושהתכוונתי לפגוע בכבודם. הוא שאל אם התכוונתי לעשות צחוק משוטרי ניו-יורק וחקר מדוע אני נוהג בשעה כזאת. הם כנראה ראו את לוחית הרישוי שלי, כי הם אמרו שאני כבר לא בג'ורג'יה וששוטרי ניו-יורק מנהלים את העיר. לדבריהם, הם חיפשו חשודים בירי כנופיות באיזור. אבל כאשר הבחינו בכובע המנתחים שלי ובמדי הרפואה, הם ירדו מהכל. עשה רושם שהביגוד שלי הפיג את חשדותיהם ביחס לאדם שחור הנוהג בשעת לילה מאוחרת. אני תוהה האם בלעדיו המפגש הזה היה נגמר אחרת.
כאשר אני לובש את מדי הרפואה, אני יכול להסתובב בחנויות יוקרה מבלי לספוג מבטים חשדניים או מעקבים. אני יכול לבקר חברים בשכונות יוקרתיות מבלי להישאל מה אני עושה פה. המחאות על הדרך בה כוחות אכיפת חוק מתייחסים לעיתים בצורה פסולה לשחורים, הדגישו עוד יותר את העובדה שרק המדים לי מאותתים לסביבה שאני בן אדם ולא רק צבע עור. זוהי מציאות קשה שאני מתמודד איתה מדי יום. למרות שהקדשתי את חיי להציל אחרים, אני מסתכן בכל יום בטענות שווא על התנהגותי העלולות להסלים להטרדה, מאסר, אלימות ואפילו מוות.
מכאיב מאוד לראות את סרטוני מותו של ג'ורג' פלויד בידי משטרת מיניאפוליס. השקעתי את עצמי בעבודה כדי להתמודד עם הכאב של סיפורים דומים. אבל אני מוצא תקווה בגל המחאות. באמצע חודש מאי נפגשתי לראשונה עם מפגינים: אנשים בכל הגילאים ובכל הצבעים ניצבים בשקט, מחזיקים שלטים ומעלים על נס את ערכם של אנשים כמוני.
ועדיין, רבים אפילו אינם מודים בקיומה של בעיה. למדתי בבית ספר תיכון ובקולג' בג'ורג'יה, ואני רואה פוסטים של מי שאני מחשיב כידידים ומסרבים להבין מדוע רבים כמוני יצאו לרחובות. ראיתי אנשים שעושה רושם שלא אכפת להם שאני או שחור אחר שהם מכירים עלול להיות הבא שיזעק שאינו יכול לנשום. הם מניחים שזה לא יכול לקרות לי משום שלמדתי בבית הספר לרפואה. הם טועים. מדי הרפואה שלי אינם נצחיים והם אינם הופכים אותי לבלתי פגיע. אני יודע היטב שהם לא יגנו עלי מפני כדורים או רגל על צווארי.
ועדיין, אני לובש מדי רפואה, בתקווה שהם ישמשו כתזכורת – רק כדי לגרום לאנשים לעצור לפני שיגרמו לי נזק בשל צבע עורי. אני לובש אותם למרות שאני יודע שאינני אמור לעשות זאת, שאיש אינו אמור ללבוש את מדי מקצועו כדי לזכות בכבוד – שלא לומר כדי לשרוד. אני לובש אותם מתוך ידיעה שבמקרה הטוב ביותר, הם נותנים הגנה חלקית. ובכל זאת, בזמנים של חוסר ודאות, זה כל מה שיש לי. אני לא רוצה ללבוש מדי רפואה בכל מקום, אך אעשה זאת עד ש-Black Lives Matter יהיה לא ססמה.