בחודש יוני 2019, בעיצומה של חקירת הפרשה הרוסית בידי התובע המיוחד, רוברט מולר, הכריז הנשיא דונלד טראמפ שיש לו זכות מוחלטת לחון את עצמו ושאמירה זו מבוססת על "מומחי משפט רבים". אכן, יש מומחים הסבורים כך, אך הם טועים – טוען מייקל לוטיג, שהיה שופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים, במאמר בוושינגטון פוסט, כאשר האפשרות של חנינה עצמית שוב עולה על סדר היום.
החוקה קובעת, כי לנשיא "יש סכמות להעניק הקלות בעונש וחנינות על עבירות נגד ארה"ב, למעט במקרים של משפטי הדחה". הדיונים על החוקה, הדיונים על אישורה במדינות ופסיקת בית המשפט העליון במשך 229 שנים מספקים כמעט אפס תשובה לשאלה האם מלשון זו ניתן להסיק שהנשיא רשאי לחון את עצמו. ארבעה ימים לפני התפטרותו של ריצ'רד ניקסון באוגוסט 1974 כתב עוזר לשר המשפטים חוות דעת, לפיה אין לו סמכות כזאת – אך לא ניתן לומר שיש לה מעמד של ממש.
הטיעון לפיו הנשיא זכאי לחון את עצמו הוא, כי סמכותו להעניק חנינה היא מוחלטת ושהחוקה אינה מונעת חנינה עצמית. הטיעון הנגדי הוא, שהחוקה גם מחייבת את הנשיא להבטיח שהחוק יופעל בצורה הוגנת. לדעת לוטיג, שני הטיעונים אינם משכנעים. לשונו של הסעיף אכן רחבה ומתירה לנשיא לחון כל אדם המורשע בעבירות פדרליות, אך אם האבות המייסדים רצו לכלול בה את הנשיא עצמו – מותר להניח שהיו אומרים זאת במפורש. ככלות הכל, ארה"ב הייתה אז בתהליך של דחיית המשטר המונרכי לטובת רפובליקה דמוקרטית.
הלשון בה בחרו מנסחי החוקה מלמדת, כי סמכות החנינה היא לכל אדם – פרט לנשיא. המילה "להעניק" מתייחסת למתנה או להעברה מאדם לאדם – לא מאדם לעצמו. כך היא הובנה בעת ניסוח החוקה וזהו השימוש בה בסעיפים אחרים שלה. במקביל, הטיעון לגבי האכיפה ההוגנת של החוק אינו תופס, שכן הוא מניח את המבוקש – שחנינה עצמית אינה הוגנת. שכן אם החוקה מרשה לנשיא לחון את עצמו, ברור שאם הוא עושה זאת – לא ניתן לייחס לו חוסר הגינות.
אז מדוע ברור שלנשיא אין סמכות לחון את עצמו? לוטיג טוען, כי יש לכך שלוש סיבות. ראשית, כאמור, הלשון העמומה מלמדת שאם האבות המייסדים היו רוצים – הם היו אומרים שמפורש שיש לו סמכות. שנית, המנסחים הוציאו במפורש את עבירות ההדחה מסמכות החנינה, ובכך לימדו שהנשיא לא יוכל לבצע עבירה פלילית בת-הדחה ולחון את עצמו. שלישית, חנינה עצמית סותרת חזיתית את העיקרון לפיו אך אחד, כולל הנשיא, אינו מעל החוק.
בלשון חוקתית מודרנית ניתן לומר, כי האבות המייסדים לא היו רואים חנינה עצמית כמעשה של חסד, צדק, רחמים וסליחה כפי שראו הענקה של חנינה לאדם אחר. הם היו רואים חנינה עצמית כפעולה נשיאותית הקרובה יותר לשיבוש הליכים – עבירה עליה ניתן, לפחות לדעת משרד המשפטים, להעמידו לדין רק לאחר תום כהונתו.
הנשיא הנוכחי, שמעולם לא התבייש להפר את הנורמות, עשוי בהחלט להתפתות לאתגר את החוקה על-ידי מתן חנינה לעצמו על פשעים אפשריים שביצע במהלך כהונתו. אם יעשה זאת, הוא עשוי לגלות שהן החוקה והן בית המשפט העליון לא יאפשרו לו להימלט מאחריות לעבירות שאולי ביצע נגד האומה אותה שירת, קובע לוטיג.