- ג'ורג' שולץ היה שר החוץ של ארה"ב, שר האוצר ושר העבודה. מאמרו בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
ב-13 בדצמבר מלאו לי 100 אביבים. למדתי הרבה במשך הזמן, אבל במבט לאחור יש שיעור אחד שלמדתי בשלב מוקדם ומאז שבתי ולמדתי: אמת היא המפתח למציאות. כאשר היה אמון בחדר – חדר המשפחה, חדר הלימודים, חדר ההלבשה, חדר המשרד, חדר הממשל או חדר הצבא – קרו דברים טובים. כאשר לא היה אמון, לא קרו דברים טובים. כל השאר הוא פרטים. יש אין-ספור דוגמאות כיצד נתקלתי בלקח זה במאה השנים האחרונות, אבל היה עשר החשובות ביותר.
1. ראיתי לראשונה את הרעיון הזה בפעולה בבית, כאשר הסתכלתי על האופן בו הורי התייחסו זה לזה, לחבריהם ולמשפחתם. אחרי מאה שנה, אני עדיין יכול לחוש את אהבתם זה לזו ואלי, ילדם היחיד. אמי הפכה את ביתנו לנעים ומסביר פנים; אבי הוציא לעולם, ממשרדו בוול סטריט בשבתות ועד לחציית המדינה ברכבת כאשר הייתי בן שמונה. זכרונות הילדות שלי הם של קרבה משפחתית וכיצד היא יוצרת עבותות של אמון.
2. במלחמת העולם השנייה שירתתי בשורות הנחתים בזירת האוקיינוס השקט, לצידו של סמל בשם פלאט. שכחתי את שמו הפרטי, אבל מעולם לא שכחתי את הכבוד וההערצה – האמון העמוק – שהוא עורר. כאשר הוא נהרג בקרב, הרגשתי בצורה הטובה ביותר כמה המלחמה מיותרת. מאוחר יותר חשבתי עליו כאשר ייעצתי לנשיא רונלד רייגן בנושאים צבאיים. אמרתי לו: תהיה בטוח שזה צודק, וצייד את החיילים כדי שינצחו.
3. כתלמיד ב-
MIT
בסוף שנות ה-40 עבדתי עם ג'ו סקנלון, לשעבר מנהל המחקר באיגוד עובדי הפלדה. הוא ביקר במפעלים פלדה שהוצאותיהם יצאו מכלל שליטה וארגן מחדש את ניהולם, נתן לפועלים את זכות הדיבור ובמקרים רבים גם את האפשרות לקבל בונוס על תפוקה מוגברת. ראיתי את ג'ו בונה עבותות של אמון בין פועלים ומנהלים; שני הצדדים יצאו נשכרים, וגם המדינה.
4. בשנות ה-60 הייתי חבר בוועדה שבחנה שינויים בענף אריזות הבשר. חברת ארמור תכננה להקים מפעל בעיירה וורת'ינגטון שבמדינת מינסוטה, עיירה שכל תושביה לבנים. לעובדים שחורים ממפעל שנסגר בקנזס סיטי הייתה עדיפות בקבלת המשרות. ניתן היה לצפות לבעיות, אבל ראשי העיירה הבהירו חד=משמעית: השחורים יתקבלו בברכה. רבות מן המשפחות סיירו בוורת'ינגטון ומה שראו מצא חן בעיניהן, במיוחד כאשר הכנסיות החלו להתחרות עליהן. האמונה הוביל לאמון, ומשפחות לא-מעטות ביצעו את המעבר.
5. בשנת 1970 הקים הנשיא ריצ'רד ניקסון ועדה של הקבינט, בו שימשתי כשר העבודה, כדי להתמודד עם ההפרדה הגזעית הבלתי-חוקית בבתי הספר בשבע מדינות בדרום. הקמנו בכל מדינה ועדה דו-גזעית כדי לייעץ לנו. הדיונים היו מנומסים, אבל היה בחדר רק מעט אמון. לאחת הישיבות הצטרף שר המשפטים, ג'ון מיצ'ל, שרבים מן הלבנים בדרום ראו בו "איש שלהם". שאלתי אותו מה הוא מתכוון לעשות, והוא נהם: "אני שר המשפטים ואאכוף את החוק". ואז קם ויצא. מתנגדי ההפרדה יכלו לתת אמון בממשל.
6. כאשר התקרבנו במו"מ עם כל מדינה למציאת פתרון להפרדה, חיכינו עד שלמעשה הושגה הסכמה, ואז צירפנו את הנשיא כדי שיתן את המגע האחרון. אבל עם לואיזיאנה לא הושגה מידת ההסכמה לה ציפיתי לפני הצטרפותו המתוכננת של ניקסון בשעה 12. התנצלתי ואמרתי: "הפעם תצטרך לגמור בעצמך את העבודה". אבל זה לא היה הימור. הכרתי את הנשיא והיה לי אמון בכך שהוא יתייצב למשימה – וכך עשה.
7. פעמים רבות ראיתי שאמפטיה אמיתית חיונית ליצירת יחסי אמון מוצקים. בשנת 1973, כאשר הייתי שר האוצר, השתתפתי בהנחת אבן הפינה לאנדרטה לחללי מלחמת העולם השנייה בלנינגרד, לצידו של השר לסחר חוץ, ניקולאי פטוליצ'ב, שהיה בחור קשוח מהדור הישן. הוא תיאר את שיעור התמותה הנורא בקרב על לנינגרד ודמעות זלגו מעיניו; המתורגמן התייפח. כאשר עמדתי לעזוב, אמרתי: "גם אני נלחמתי במלחמת העולם השנייה וחברים שלי נהרגו לצידי". הסתכלתי לעבר בית הקברות ואמרתי: "אחרי הכל, אלה החיילים שניצחו את היטלר", ונתתי את הצדעת הנחתים הטובה ביותר שלי. פטוליצ'ב הודה לי על גילוי הכבוד. להפתעתי גיליתי מאוחר יותר, שכתוצאה מביקור זה זכיתי באמונם של מנהיגי ברית המועצות.
8. יום אחד, כשר החוץ בממשל רייגן, הבאתי לחדר הסגלגל טיוטה של נאום לבדיקתו של הנשיא. הוא קרא ואמר: "זה בסדר", אבל אז התחיל לתקן. בשולי אחד העמודים כתב: "סיפור". שאלתי אותו למה התכוון והוא ענה: "זה הדבר החשוב ביותר". הוספה של סיפור רלוונטי "תערב את הקהל שלך. כך תפנה לא רק לשכלם אלא גם לרגשותיהם". סיפור יוצר קשר רגשי, וקשר רגשי יוצר אמון.
9. רייגן הביא ליריבות של המלחמה הקרה את תפיסותיו-שלו בנוגע לאמון. הוא יצר יחסי אמון עם מיכאיל גורבצ'וב, מה שסייע לחסל את הנשק הגרעיני לטווח בינוני. הנוסחה המפורסמת של רייגן: תאמין אבל תוודא. ההסכם הזין את עצמו, משום שהפיקוח הגביר את האמון, והאמון קידם את הפיקוח.
10. "באלוקים ניתן מבטחנו", וכאשר אנחנו במיטבנו – אנחנו נותנים אמון גם זה בזה. אמון הוא בסיסי, הדדי ויכול להתרחב. אם הוא קיים, הכל אפשרי. אם הוא נעדר, דבר אינו אפשרי. מיטב המנהיגים נותנים אמון בתומכיהם ומספרים להם את האמת, ואזי תומכיהם נותנים בהם אמון. עם קשר כזה אפשר לעשות יחד דברים גדולים וקשים, ולשנות את העולם לטובה.