ברקזיט לא היה בעיקרו עניין כלכלי אלא הפסקת החברות באיחוד האירופי. התומכים בו הבינו זאת; המתנגדים חשבו שמדובר בתחושות נגד מהגרים, חולשה כלכלית או געגועים לאימפריה שאבדה. עזיבת האיחוד הייתה צעד פוליטי טעון מבחינה רגשית, לא כלכלי - טוען
מרטין קטל, בעל טור בגארדיאן. זו הייתה תשוקה הנטועה בחזון של ריבונות בריטית, מעורב בנוסטלגיה, תחושת קורבנוּת וערבוב מוטעה בין ריבונות לכוח.
את החגיגה סביב ההסכם עם האיחוד יש לראות בפרספקטיבה זו. בפועל, זהו הסכם סחר רזה וחדשות כלכליות רעות לבריטניה - אך כאמור, הכלכלה מילאה תפקיד משני בלבד בתהליך. אם המטרה הייתה סחר חופשי, בריטניה יכלה להישאר בשוק המשותף ובמעטפת המכס. בפועל, מדובר בהסכם הסחר גרוע מזה שהיה לבריטניה כחברה באיחוד. בריטניה גירשה את עצמה ממנו משום שלתומכים בברקזיט הייתה חשובה הריבונות, לא הסחר. התוצאה הייתה, שלראשונה בהיסטוריה התנהלו שיחות סחר שמטרתם לרחק את הצדדים ולא לקרב אותם. תומכי הפרישה אומרים: אם החזרה לשליטה משמעותה ויתור על חלק מן השגשוג - לו יהי.
בצורה אירונית, כל הסכם סחר - כולל זה - מחייב פשרה על ריבונות לטובת הרווח ההדדי. זו המשמעות של עשיית עסקה. כאשר האבק ישקע וחברי הפרלמנט יתכנסו לדון בהסכם יתברר, כי בריטניה ויתרה על חלק מריבונותה כדי להמשיך ולסחור עם השוק הגדול ביותר שלה. המובן היחיד בו זהו ניצחון לבוריס ג'ונסון, הוא שהוא משלים את היפרדותה של בריטניה מן האיחוד - מה שרצו רוב הבוחרים במשך 4.5 שנים. אין ספק שזה חשוב; זו הייתה מטרת קמפיין השקרים הארוך של ג'ונסון נגד האיחוד וזו הסיבה היחידה לכך שהוא ראש הממשלה. אבל ההסכם מציב איום פוליטי ממשי בפני הממשלה, משום שהפוליטיקה של הברקזיט והכלכלה של הברקזיט משכו את ג'ונסון בכיוונים מנוגדים.
ג'ונסון אינו פיקח כפי שהוא חושב, וגם אינו טיפש - ממשיך קטל. הוא יודע שלשכנות הגאוגרפית ולשרשרת האספקה יש חשיבות רבה בסחר, ולכן אי-אפשר לוותר על הסחר עם האיחוד. הוא ידע שברקזיט ללא הסכם יקצץ את התוצר הבריטי ב-5% במשך 15 שנים. הוא יודע שהמגזר העסקי בקושי שורד את הקורונה, ושאחרי המגיפה תהיה בריטניה נתונה בלחץ פיננסי שהיה מחמיר בהרבה בלא הסכם. הוא גם יודע שבלי הסכם, הייתה גדלה משמעותית האפשרות של פרישת סקוטלנד מבריטניה.
מצד שני, היה היגיון מפלגתי שמשך את ג'ונסון בכיוון המנוגד. הוא לא רק ראש ממשלת בריטניה; הוא גם המנהיג של תנועת ברקזיט הפכפכה וקנאית; כך הפך למנהיג השמרנים, כך ניצח בבחירות אשתקד. תנועת הברקזיט הייתה מרוצה יותר מפרישה ללא הסכם, משום שרבים מאנשיה רוצים היפרדות מוחלטת מהאיחוד. לכן, היה חיוני לאזן את ההסכם בצורה מדויקת - במיוחד כאשר ג'ונסון סגר חלקים ניכרים מהמדינה לפני חג המולד.
העסקה אינה מעניקה לג'ונסון ביטחון מוחלט. הברקזיט לעולם לא יפסיק לפלג את בריטניה, ותומכי הפרישה המלאה ימצאו הרבה סיבות למתקפה. דבריה של נשיאת הנציבות, אורסולה פון-דר-ליין, לפיה מדובר בהסכם הוגן, מאוזן ואחראי איננו מה שהם רצו לשמוע. הסיכון מבחינתו של ג'ונסון עשוי להיות גדול מכפי ששיער, מסכם קטל.
ג'יימס קריספ, כתב דיילי טלגרף בבריסל, סבור אחרת. לדעתו, בריטניה נאלצה לבצע ויתורים, אבל ההסכם קרוב לדרישותיה המקוריות הרבה יותר מאשר לאלו של האיחוד. ראש צוות המו"מ מטעמה, דייוויד פוסטר, הבהיר לצוותו שהריבונות חייבת לחזור לידיה ושיש למנוע בכל מחיר מצב בו גורם חיצוני כלשהו יכול למנוע ממנה לקבוע את החוקים שלה. לגישה הזאת יש מחיר ביחסי הסחר עם האיחוד: הם לעולם לא יהיו קלים כפי שהיו כאשר בריטניה הייתה חברה בו.
לא כל הפרטים כבר ברורים, אבל כמה הישגים של פוסטר נראים לעין - סבור קריספ. בית הדין האירופי לצדק לא ימלא תפקיד כלשהו בסחר ולא תהיה לו השפעה ישירה על בתי המשפט הבריטיים. בריטניה תוכל לחרוג מכללי האיחוד, אם תהיה מוכנה לשלם את המחיר בדמותם של מכסים. בריטניה קיבלה בחזרה לידיה את השליטה בגישה למימי החופים שלה, במחיר של תקופת מעבר בת 5.5 שנים. היא תעזוב כמובטח את השוק המשותף ואת מעטפת המכס של האיחוד, ותוכל להגיע להסכמי סחר משלה.
האיחוד נכנס לשיחה כשהוא דורש שבית הדין לצדק ימשיך לפקח על היישום בבריטניה של כללי הסובסידיות של האיחוד, ושבריטניה תמשיך להיות כפופה לכללי האיחוד בנושאי איכות הסביבה, המיסוי והעבודה - כדי למנוע מחברות בריטיות להתחרות בצורה בלתי הוגנת נגד חברות ביבשת. האיחוד גם דרש להעניק לדייגים שלו גישה חופשית למימיה של בריטניה, כאילו לא היה ברקזיט. כמה מן הדרישות הללו לא נראו אפילו לראש צוות המו"מ האירופי, מישל ברניה.
פרוסט היה נחוש בדעתו לשנות את התפיסה האירופית מראייתה של בריטניה כמדינה פורשת לראייתה כמדינה עצמאית ושוות זכויות. עיקרון זה עמד מאחורי כל החלטה בריטית במו"מ וקבע את אווירת השיחות. פרוסט גם הצליח לשכנע את ברניה לדחות לשלב האחרון של השיחות את שלוש הסוגיות הנפיצות ביותר - בית הדין לצדק, הסובסידיות וזכויות הדיג. זה מה שאפשר בסופו של דבר להגיע לעסקה.
גם בריטניה הקריבה, מדגיש קריספ. היא הייתה מעדיפה לקבל גישה טובה יותר למאגר הפלילי של מדינות האיחוד, את המשך ההכרה האירופית בבדיקות מעבדה בריטיות לצורך עמידה בתקני האיחוד וכללי מקור גמישים יותר. מבקרי ההסכם ישוו אותו לתנאי החברות של בריטניה באיחוד, אבל הרכבת הזאת יצאה מהרציף לפני 11 חודשים. ההסכם מחליף את החברות באיחוד בשותפות חדשה, אשר בטווח הקרוב עלולה לפגוע בעושרה של בריטניה ומציבה בפני האיחוד מתחרה חדשה. כעת צריכה ממשלת בריטניה להוכיח שהמחיר היה כדאי, מסיים קריספ.