- קריסטן הוורתון, מטפלת משפחתית וזוגית, כתבה בגוף ראשון את המאמר שפורסם בניו-יורק טיימס וכך מובאים כאן עיקריו.
באחד מימי חמישי האחרונים שלחתי את ילדי בני ה-14 וה-15 לפארק החלקה ליד ביתנו. אני בעד ילדות באוויר הפתוח ואני די משחררת את ארבעת ילדי. אבל הפעם, לפני שהם יצאו, הזהרתי אותם: "תשאירו את המסיכות!". הם הנהנו ויצאו. לפני המגיפה הייתי רק אומרת להם מתי לחזור, ולא הייתי חושבת על זה עד שחזרו הביתה כמה דקות לפני ארוחת הערב. כעת, ככל שהם יותר זמן בחוץ, אני יותר מוטרדת: האם הם באמת עוטים מסיכות? הם הילדים היחידים עם מסיכות שראיתי בפארק הזה. האם יהיו אחראים או ייכנעו ללחץ חברתי? האם אני צודקת כשאני מרשה להם ללכת? האם זה באמת בטוח? האם אחלה בקורונה כי נתתי להם ללכת להחליק?
הפרטים שונים ממשפחה למשפחה, אבל זהו סוג השאלות שהורים לבני-עשרה שואלים את עצמם כעת. כפסיכותרפיסטית, אני מודאגת. המשימה החשובה ביותר של בני-עשרה היא להתנתק מהוריהם ולהפוך לבני אדם בזכות עצמם. במקום זאת, דור שלם של בני-עשרה תקועים בבית עם הוריהם. מעולם לא תיארתי לעצמי שתהיה לי התלבטות אם לתת לילדי לבלות עם בני גילם. לפני המגיפה, הבית שלנו היה מלא ילדים. אני יודעת שבני-עשרה מכבדים את חבריהם יותר מאשר את הוריהם, ונקטתי בגישה של "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". ודאי, הם יתנתקו ממני – אבל לפחות אשגיח על כך.
כאשר בתי הספר נסגרו והתחלתי לחייב את ילדי לשמור על כללי הריחוק החברתי, ראיתי את המחיר. הם היו בודדים. הם התגעגעו לחבריהם ולאירועים איתם. תחילה הם התכתבו איתם, אבל גם זה נמוג עם הזמן. אני חושבת שילדי, כמו ילדים רבים אחרים, מצויים בייאוש קולקטיבי והעדר המגע פנים אל פנים גורם להם לתחושות בדידות ועצבות גם כאשר הם מוקפים כל היום בבני משפחותיהם.
כל הורה חייב לנווט בין הסיכונים, כל אחד מחליט אחרת ולכן ההחלטות הללו קשות עוד יותר. הילדים שלי בטוחים שאני עושה מהקורונה עסק גדול יותר מאשר הורים אחרים, אני בטוחה שלא אבל אני גם בטוחה שהם חושבים שכן. הם יודעים שהחיים החברתיים של רבים מבני גילם לא השתנו משמעותית – אך לא כך אצלנו. הם מרגישים היטב את ההפסד ואני חשה אשמה בכך.
כך מצאתי את עצמי נוסעת באותו יום חמישי נוסעת לפארק ההחלקה כדי לראות אם הם עוטים את המסיכות – וצורחת עליהם בפני חבריהם כאשר גיליתי שלא. אני לא רוצה לרגל אחרי ילדי, אני לא רוצה לצרוח בפומבי – והנה עשיתי זאת. אני לא אוהבת את האמא שהפכתי להיות בגלל הקורונה. אני לא רוצה לנהל את הבית כמו מדינת משטרה. אבל בתור חולת אסטמה עם מערכת חיסון חלשה, אני לא רוצה לחלות בקורונה ואני לא רוצה שמשפחתי תדביק מישהו אחר.
לכן אני מחפשת את הדרכים לתת לילדי מרחב תוך שמירה על בטחונם. אני מרשה להם לצבוע את שערם בצבעים משונים. אני מקלה את הכללים בנוגע לציונים. עיצבנו מחדש את החדרים שלהם על-פי בחירתם. הקלתי את הכללים בנוגע לשעת השינה וזמן המסכים, תוך ניסיון למצוא את ה"כן" במקומות בהם בשגרה אני אומרת "לא". אני ממשיכה להקפיד מה שבני-עשרה זקוקים לו: אמפטיה, אהבה ללא תנאי, הכרה בזכות עצמם. אני מנסה לתת אותם בשפע: אני משתתפת בהפסדים ובאכזבות שלהם ומקפידה שלא להקטין את תסכולם מן התקופה. אני נותנת להם לרטון ומנסה להקשיב בלי לשלוף תשובות.
אני מודה בפניהם שאינני אוהבת את ההורות שלה כרגע ואני מתנצלת – לא משום שעשיתי משהו רע, אלא משום שגם כאשר אני עושה את הדבר הנכון, אני יכולה להודות שהשנה האחרונה הייתה קשה מאוד עבורם. אני מבטיחה מה נעשה וכיצד נחגוג כשהכל ייגמר, מכריחה את עצמי להאמין שבסופו של דבר נגיע לשם ונחזור לחיים בהם אני אימא שמעודדת חיי חברה במקום להגביל אותם.